החבר'ה ב"כאן | באמת", הדסק הכלכלי של תאגיד השידור, עצבנו אותי.
אם תשאלו אותם, עצמאים בחרו להיות כאלה רק בגלל ש"העבודה השכירה כבר לא מבטיחה ביטחון ויציבות". זה מה שמסגר את הסרטון החדש שלהם על העצמאים. רואים שמי שכתב את המשפט הזה היה שכיר כל חייו. אחרת, הוא היה יודע שישנן סיבות טובות בהרבה להיות עצמאי.
סיבה אחת, למשל, היא הסלידה העמוקה מהשאלה ״מה תהיה כשתהיה גדול?״ לאו דווקא בגלל הסלידה מלהיות גדול, אלא בגלל חוסר הרצון למסגר את עצמך לתשובה אחת, צרה ויחידה. אני, למשל, עוסק היום בכתיבה, אבל גם באפיון ובניית מערכות טכנולוגיות, עיצוב גרפי, ייעוץ אסטרטגי לחברות, ולפעמים גם נותן הרצאות על המנהל הציבורי.
כמוני יש עוד רבים, המלהטטים בין תחומים שונים כעצמאים. התחומים הללו אינם בהכרח קשורים זה לזה, אבל רק כשאני עוסק בכולם אני יכול לומר שאני מביא לידי ביטוי את מי שאני, ומה שאני רוצה לתרום לעולם. אבל זו לא הסיבה היחידה.
כשמישהו מוכן להיפרד מכסף שהוא הרוויח עבור משהו שיצרת
ייתכן שלא נועדתי להיות שכיר. מאז ומעולם היו דברים שאנשים אחרים הצליחו בהם באופן סביר ואני נכשלתי בהם כישלון מחפיר. למשל, להיות בעל תחושה קוהרנטית של זמן ומרחב. עצם הרעיון של לקום בבוקר, לזכור איזה קו אוטובוס אני צריך לקחת, לעלות עליו בזמן, להבין באיזו תחנה לרדת, ומשם לאן ללכת כדי להגיע לפגישה, יכולה לעורר בי חלחלה עמוקה כל כך שייתכן שפשוט הייתי אומר מראש ״אני מצטער, אני מקווה להיות חולה מחר״.
"אני מצטער, אני מקווה להיות חולה מחר". מתוך הסרט "חלון פנורמי"
נכון, עצמאים רבים קמים מוקדם יותר משכירים, עובדים מסביב לשעון כדי לעמוד ביעדים בלתי אפשריים של לקוחות, ועדיין מספיקים לנהל חיי משפחה וחיים אישיים מלאים. אבל בשבילי, הדחיפה הסופית לעולם העצמאות נבעה כנראה מסיבות יותר בוהמייניות.
אני כותב ׳סופית׳, כי לא בקלות בחרתי להיות עצמאי. החשש מאבדן הביטחון התעסוקתי שיש לשכירים, וליטראות המרור שמדינת ישראל מאכילה את העצמאים שלה גרמו לי להעדיף לשלוט באמנות האיחור הנונשלנטי מאשר לפתוח תיק במע״מ.
ובכל זאת, בבחירה להיות עצמאי יש יותר מאשר השלמה שבשתיקה עם קווי האישיות המולדים שלך. אפילו יותר מהרצון להתעשר. רוב העצמאים לא יתקרבו אפילו לעושר כלכלי. לא, זו בחירה עמוקה בערך החירות כערך מוביל בחיים. אמונה ביכולת ליטול את גורלך בידייך ולעשות משהו בנוגע למקום בו נולדת, ההשכלה אותה קיבלת - דברים שלא הייתה לך שליטה עליהם.
זו הבחירה לקחת אחריות על החיים ולנסות לשפר אותם בעצמך. זו אמירה שיש בה, בחירות התעסוקתית, נתיב אל האושר האישי. אושר שניתן במחיר של אבדן היציבות והצורך לחיות באי-וודאות. אושר הגלום בידיעה שיצרת דבר מה בעולם, בין אם ניתן לחוש בו בידיים ולטעום אותו בלשון ובין אם צורת המחשבה שלך סייעה למישהו במסע הפרטי או המקצועי שלו.
בעולם העצמאי, אין חכמת המונים ולא חכמת פרפר, אלא חכמה אחת בלבד, והיא החכמה שביצירת ערך לאנשים אחרים. כשמישהו מוכן להיפרד מכסף שהוא הרוויח עבור משהו שיצרת מתוך עצמך, מתוך מי שאתה, אתה יודע בוודאות שהוא זקוק למוצר הזה בדיוק כמו שאתה רוצה להעניק אותו לעולם.
לא ניתמם, גם שכירים רבים מרגישים את חדוות היצירה. רבים מהם משפיעים על העולם ומקבלים מימוש עצמי. אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל העמוק טמון בפוטנציאל ההשפעה. ברור שאלמלא הנועזים - מרקו פולו וכריסטופר קולומבוס, מארק צוקרברג וג׳ף בזוס, וכן, גם רמי לוי ואבי כץ - חיינו לא היו נראים אותו הדבר. הרצון לשנות את המציאות, בין אם מדובר ברחפנים למשלוח חבילות, כפתור של אצבע שמחבר בין אנשים, או להצליח לשבור שווקים מבוססים, נמצאים במרחב העצמאי. אלו, ואלו בעיקר, הן הן הסיבות העמוקות שבגינן אנשים הופכים לעצמאים.
הכותב הוא, ובכן, עצמאי
