בסוף ינואר האחרון יצאו רבבות ישראלים יוצאי אתיופיה לרחובות. מותו של יהודה ביאדגה בן ה-24 הוציא את ההמונים, בטענה שאצבע השוטרים קלה מדי על ההדק. יום לפני ההפגנה, הלכתי למתנ"ס בראשון לציון ופגשתי את ישראל גוביינה.
ישראל בן ה-19 היה חדור קרב, והתכונן כמו שמתכוננים למלחמה. בגילו המוקדם יש לו כבר 32 תיקים פליליים, רובם אגב הם על שוטטות, כלומר על טיולים שלו בשכונה שבה הוא מתגורר.
"בהפגנה הולך להיות הרבה רעש", סיפר לי אז ישראל, "כי ראבק, אכלנו הרבה בתור עדה, וזה שטח מלחמה. יש לנו יותר מידי הרוגים, יותר מידי פצועים, יותר מידי חיילים עם הלם קרב. אם אנחנו רוצים לנצח צריך לפעול בכוח מעכשיו".
ככה אתה רואה את זה? מלחמה ביניכם למשטרה?
"ככה אני רואה את זה".
כל הדיבורים על זה שתהיה הפגנה שקטה הפעם, אתה לא רואה את זה קורה?
"לא. וגם אם זה יקרה אני אומר אישית שזה לא יעזור לנו בכלום, כי ראינו מה קרה עם סלמסה וזה לא עצר. ראינו מה קרה עם אברה, למרות שזה לא קשור למשטרה, וזה עדיין לא עצר. ראיתי מלא חברים שלי נעצרים, עשינו עם זה כמה דברים - פנינו למח"ש, פנינו לעוד הרבה גורמים. זה עדיין לא עצר".
המחאה ההיא בינואר עברה בשקט יחסי - שישה פצועים, 11 עצורים והבטחות לתקציבים ולשינוי מדיניות של המשטרה. לקראת הבחירות חזרתי אל ישראל גוביינה, כדי לבדוק איך המחאה השפיע עליו, והאם משהו באמת השתנה.
"לי לא יצא להיתקל בשוטרים מאז, לא שמעתי בשכונה על תקריות", הוא אומר. "המשטרה מסתובבת פה אותו דבר, אבל פחות רעש".
זאת אומרת פחות מגיעה אתכם לעימות?
"בדיוק, מחפשים אותנו הרבה פחות עכשיו".
כשאני שואל את ישראל על מה הוא חושב שהמחאה עשתה בדיוק, הוא עונה: "המחאה הזו הבהירה נקודה, שבסופו של דבר צבע הוא רק צבע, אנחנו גם אנשים". חוץ מהמשטרה, ישראל עצמו גם נראה הרבה יותר רגוע. המחאה, ואפילו הכתבה שבה הוא השתתף, שינתה אצלו משהו.
"הכתבה פתחה אותי הרבה בחיים, הרבה דברו איתי על הכתבה ועל האומץ לדבר", הוא אומר. "זה גם איפשהו הכניס לי ביטחון לחיים, בימים של מעצר וחשבתי שאני אפס... התגובה של האנשים לגבי הכתבה הזו גרמה לי להבין שהעבר שלי לא משפיע בכלל על העתיד שלי. מבחינה אישית, עשה לי טוב סוף סוף לדבר על זה, והפעם לא דיברתי לאוזן אחת - דיברתי להרבה אוזניים".
כשנפגשנו פעם אחרונה אמרת לי שקשה לך לראות עתיד בשבילך, בגלל כל התיקים שכבר יש לך וכל מה שקרה, משהו השתנה בגישה שלך?
"פעם הייתי מגיב יותר בעצבים, הייתי רואה שהכול קורה לי, שמתנכלים לי. עם הזמן הבנתי שזה גם נמצא שם, אבל גם התגובה שלי היא זו שנתנה את הסיבות לכל התיקים המעצרים".
על אף כל הכעס על השיטה והמחאה שבה השתתף, נראה שישראל מנסה עכשיו לשים את הכול בצד כשהוא חושב על הבחירות. פתאום הסיבות הן אחרות לגמרי, לא גזענות ולא משטרה.
"אני חושב דבר ראשון על עתיד יותר טוב למדינה הזו", הוא אומר לי כשאני שואל אותו למה יצביע. "עם כל הסיפור עם עזה והטילים, זה לא יכול להתנהל ככה יותר, האזעקות האלה... זה יוצר כאן סוג של טראומה מדינתית נקרא לזה. ביבי הכי טוב לנו, כי הוא היחיד שיודע לנהל את המדינה הזו והוא מכווין אותנו טוב כבר הרבה זמן".
אני אגיד לך מה מוזר, בחיים שלך, יש הרבה דברים שסיפרת לי שלא עובדים.
"נכון".
ועדיין שאתה הולך להצביע, אתה מדבר איתי על ביטחון.
"כי בסופו של דבר אני אבנה בית, ויהיה לי ילדים, אני רוצה שהם ישמעו צלצול של בית ספר לא אזעקה".
