שלושה אירועים יקבעו איך תיראה מערכת הבחירות: הראשון, התקיים השבוע בגני התערוכה. ה"פסטי-גנץ" עבר בהצלחה יחסית, מבחינתו. הנאום נישא, הידיים זזו בהתאם להוראות - אם לא מתחשבים בכך שהן פגעו במיקרופון - התשואות נישאו, קריאות ה"הו-הא מי זה בא" היו גם כן, החיבור הראשון בושל והמנדטים קפצו. מבחן הנאום עבר, אך המבחן האמיתי הוא יכולת השימור - כמה טעויות ייעשו מרגע זה והלאה. הטבע הישראלי הוא קצר-מועד וחסר סבלנות, בלי רחמים לטעויות.
בני גנץ בסיבוב שטח ראשון בראשון לציון יחד עם פעילי מפלגת "חוסן לישראל" @hadasgrinberg pic.twitter.com/rQF2XYhQjB
— כאן חדשות (@kann_news) 1 בפברואר 2019
האתגר הגדול של גנץ עוד לפניו: הוא חייב להוכיח שמאורעות השבוע לא היו השיא. אם לא ימשיך ויעלה בסקרים ולא ייצור את המומנטום הבא – הוא עשוי להיות בדיוק באותו המצב של ראשי המחנה הזה בעבר, כשרגע היבחרם היה רגע השיא שלהם, ומשם זה רק הידרדר. השימור או העלייה הם המהלך הקשה ביותר במערכת בחירות.
אבל, הרשו לי לצנן את תוצאות הנאום ובעיקר את תוצאות הסקרים. במישור סקרי המנדטים קרה השבוע דבר דרמטי, זה נכון, אבל לא ממש מספיק. בעצם, קיבלנו תוצאה דומה למערכת הבחירות האחרונה - נתניהו שומר על מצבו בסקרים עם 30-31 מנדטים, ואילו חוסן לישראל מגרדת את ההישג של המחנה הציוני בבחירות הקודמות. האם אתם זוכרים מה הייתה התוצאה? מי הרכיב את הממשלה? בנאום גנץ היו כל המסרים הנדרשים מראש ממשלת ישראל בפוטנציה - אבל זה לא מספיק, אפילו לא כדי לייצר תחושה של תמונת ניצחון ב-9 באפריל.
אם המחנה שמבקש להחליף את נתניהו לא יגיע לכדי 30 מנדטים ברשימה אחת, התוצאה בליל הבחירות תיקבע ושותפיו הטבעיים של נתניהו יהדקו שורות. כך גם כל מי שרוצה לראות את עצמו ראש ממשלה בעתיד. לכן, האתגר הבא של גנץ הוא הכושר להתחבר בחוכמה ובאדיבות ולאתר את המפתח שיבטיח גידול במנדטים ולא עמידה במקום. ללא צמיחה קבועה, מתונה ותמידית עד אפריל – הערב המרשים בגני התערוכה עשוי להיות נאום הניצחון של גנץ, וגם נאום ההפסד שלו.
בחוסן לישראל חייבים ללמוד את לקחי בחירות 2015. תוכנית העבודה של המחנה הציוני הצליחה במאה אחוזים, אז איך בכל זאת הם לא הרכיבו ממשלה? הרצוג ולבני רצו והביאו 800,000 בוחרים לקלפיות. הנחת העבודה שלהם היתה שעם מספר כזה, יגיע המחנה הציוני ל- 28 מנדטים - מספר שעבר את הליכוד על פי כל סקר שנערך עד יממה לפני הבחירות. דבר אחד לא עלה בדעתם של ראשי הקמפיין: עלייה חריגה באחוז ההשתתפות בבחירות.
מאז 1999 חלה בישראל ירידה דרסטית באחוזי ההצבעה בבחירות הכלליות. בבחירות 99 לקחו חלק 77% - אחד הנתונים הגבוהים בדמוקרטיות מערביות. ב-2001 - נוכח הייאוש מברק על רקע מהומות אוקטובר 2000 והעובדה שמדובר בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה - ירדו אחוזי ההשתתפות לכדי 62%. אחר כך טיפסו בצורה הדרגתית עד לבחירות 2013, כשהגיעו ל-68%. אם היו אחוזים דומים גם שנתיים אחר כך, ייתכן שנתניהו היה מנוצח - אבל אז הגיע הסרטון, באמצע יום הבחירות, והגדיל דרמטית את אחוזי ההצבעה. 72% מהישראלים השתתפו והצביעו, מה שטרף את הקלפים לראשי המחנה הציוני. התוכנית של חוסן לישראל צריכה להיות אחרת: עליהם להעריך שבייחוד הפעם, כשהוא נלחם על חייו הפוליטיים וחירותו, נתניהו יבצע תרגיל דומה. הם צריכים מיליון מצביעים כדי לעשות מהפך.
נתניהו והגנרלים
השר צחי הנגבי אמר השבוע לרן בנימיני ואמילי עמרוסי בכאן רשת ב, שזו הפעם הראשונה בשנים האחרונות שמועמד בקליבר כזה גבוה מתמודד מול נתניהו. בכך, זיקק הנגבי בכושר ניתוח פוליטי מדויק את הלחץ שהבחנו בו השבוע מימין ומשמאל. השר התכתב היטב עם נתוני ההתאמה לראשות הממשלה, שבהם עשה גנץ את מה שאף מנהיג מהמחנה שלו לא עשה עד כה: בסקר כאן חדשות הוא סגר את הפער לכדי שישה אחוזים בלבד, ואילו בסקרים של החדשות 12 וחדשות 13 הוא הגיע לכדי תיקו. הבהלה בימין מובנת בהחלט.
השר הנגבי ל-@rbinyamini ואמילי עמרוסי ב-#כאןהערב על גנץ: "אחרי הרבה מאוד שנים שלא היה יריב בקליבר משמעותי שמאיים על רה"מ, עכשיו זה יכול לקרות. הוא בהחלט יריב ראוי. העניין הוא שבעיניי הנאום היה אוסף של כלום, של קילשאות חלולות. הוא מנסה להתחפש לימני" @ReshetBet
— כאן חדשות (@kann_news) 30 בינואר 2019
בפעם האחרונה ששני רמטכ"לים ואלוף שלושת הפיקודים עמדו מול נתניהו [בשתי רשימות מתחרות] - נתניהו הפסיד. היו אלה אהוד ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל, ואמנון ליפקין שחק. שניהם חביביו של רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה אחר – יצחק רבין. נתניהו בנה את עצמו כלוחם בטרור, הוא כתב על כך ספרים עוד בשנות ה-80. הוא נישא אל ראשות הממשלה וניצח את שמעון פרס בעיקר בגלל התחושה של אובדן הביטחון האישי, נוכח גל פיגועי האוטובוס אחרי הסכמי אוסלו. כשדרגות כל כך כבדות מתמודדות מול שני רמטכ"לים ואלוף, וכשברקע פרשת בר און-חברון, נתניהו הפסיד.
בכל ההתמודדויות הבאות שבהן עמד נתניהו לבחירה, משקלם של המתמודדים שמולו היה נמוך יותר. ב-2006 הוא הפסיד לאהוד אולמרט, אבל את הבחירות הללו אני מחריג בשל העובדה שאת הבחירות התחיל אריאל שרון, שעבר אירוע מוחי קשה ומשמעותי פחות משלושה חודשים לפני מועדן. ב-2009, מול ציפי לבני, נתניהו הפסיד במנדטים אבל ניצח בבחירות והרכיב ממשלה, תוך שהוא מבטיח להילחם בחמאס ולמגר את שלטון הארגון שעלה בתקופת הכהונה של קדימה. שאלת "מי ירים את הטלפון ב-3 בלילה" עמדה בחלל מערכת הבחירות כל הזמן. בשתי מערכות הבחירות הבאות, ניצח נתניהו בקלות מנהיגי מחנה מן הצד השני שהיו בעלי פרופיל אזרחי גבוה: שלי יחימוביץ' בעבודה ויאיר לפיד ביש עתיד הטרייה - בוגרי סיירת העיתונות. ב-2015, למרות פיגור קבוע בסקרים אחרי הרצוג ולבני, ניצח שוב - כשהתדמית הביטחונית והאזהרה מפני הערבים הנעים בכמויות לקלפיות מכריעה את הכף.
גנץ עושה יאיר
אי אפשר לחמוק מהשוואה בין המסרים של יש עתיד לאלה של חוסן לישראל. ההשוואה לחצר מלוכה, גבולות הארץ, שאלת ראש ממשלה תחת כתב אישום, תחבורה בשבת וחוק ברית הזוגיות - את כל המסרים הללו כבר שמענו בנאומים מלאי פאתוס של יאיר לפיד. ביש עתיד אהבו את זה מצד אחד, וחרקו שיניים מהצד השני. בשיחות סגורות, צפה לפיד את המהלך עוד לפני שנישא הנאום בגני התערוכה. לכאורה זה ייחשב כהצלחה, דרכו נטמעה – אבל גנץ לקח לו את הקהל.
אפקט גנץ: לפי סקר כאן חדשות מפלגת חוסן לישראל מגיעה ל-23 מנדטים. הליכוד עם 31. הסקר המלא ב-#חדשותהערב pic.twitter.com/Pz9OwkRCHs
— כאן חדשות (@kann_news) 30 בינואר 2019
נתניהו חוזר לבייס
הקרב של הימין – ובראש ובראשונה של נתניהו – הוא להשאיר את גנץ בשמאל, אלא שכיום לא מדובר בסוגיה מדינית ובוודאי שלא כלכלית: "ימין" אלה תומכי נתניהו, וכל מי שרוצה להחליף אותו היום או מחר - הוא "שמאל". זה רק עניין של זמן עד שגם הימין החדש ייחשב לשמאל.
ראש הממשלה יצא השבוע לסיור בגוש עציון. הוא בא לחבק את הבייס הפוליטי הישיר שלו, הכיפות הסרוגות – הקהל שנתניהו זקוק לו במיוחד כיום – לקראת החלטת היועץ המשפטי לממשלה. החודשים האחרונים הבהירו לנתניהו כי המשענת העיקרית שלו תבוא מהמתנחלים ומרבניהם. כשממשלתו עמדה על סף פירוק, הוא שלח את ראש המל"ל לדבר עם גדול רבני הציונות הדתית חיים דרוקמן. כשבנט ושקד נוטשים את מפלגת הציונות הדתית כדי לא להיות כבולים בידי העסקנים והרבנים, וכשהבית היהודי מנסה להתאושש ולבחור הנהגה חלופית – מגיע נתניהו לקצור את הקולות בגוש עציון.
לאורך שנים, הציונות הדתית היוותה עבור נתניהו משענת עיקרית. גם בשיא המשברים הפוליטיים מול בנט, היו אלה ראשי המתנחלים והרבנים שהורידו אותם מהעץ. עכשיו, ערב בחירות קריטיות, נתניהו יודע שהבטחות לקהל הזה עשויות להדביק אותו אליו - ולא משנה מה יוחלט במשרדים ברחוב צאלח א-דין במזרח ירושלים. ההיאחזות בבייס הפוליטי חשובה לנתניהו, ומטרתו להדק את קהל הבוחרים שיחזרו ויתמכו. כך, הוא גם דואג שמנהיגי מפלגות הלוויין לא יוכלו להתבטא נגדו. בנט ושקד, דרעי וסמוטריץ', ואפילו ליברמן שעוקץ בעיקר בנושאי ביטחון – לא יוכלו לצאת נגדו במלוא הכוח.
השבועיים הבאים יוקדשו לליכוד ולמפלגת העבודה. השבועיים האלה יהיו בסימן הדילים, ההיעלבויות, החשדות לזיופים ומניפולציות על ספר הבוחרים. הקרב בליכוד מותח, בין הבכירים יש תחרות על היום שאחרי נתניהו. בשיחות סגורות הם אומרים כי אלה פרייימריז גורליים, מאחר שהם מאמינים כי נתניהו לא יסיים את הקדנציה הבאה כראש ממשלה.
לעומת זאת, הפריימריז בעבודה מעניינים הרבה פחות: גל הפרישות בשבועות האחרונים והדשדוש בסקרים לא מעוררים עניין במפלגה שביום טוב מקבלת בסקרים 6-8 מנדטים. גבאי, שקמפיין בהובלתו - כולל הספר "הכל אפשרי" - לא הניב ולו מנדט אחד, בונה על כך שהרשימה שלו היא זו שתעשה את ההבדל. אחרי הפריימריז, הקמפיין של העבודה ידגיש את הרשימה - אולי בגלל הביקורת שהופנתה כלפי גבאי, ואולי כדי שהאחריות על התוצאה תתחלק בין כולם.
השבוע עברנו את האירוע הראשון מבין שלושה שקובעים את תצורת מערכת הבחירות. השניים הבאים הם החלטת היועץ המשפטי לממשלה והגשת הרשימות - שני אירועים שישפיעו באופן דרמטי, אולי אפילו יותר מהנאום של מי ששתק חמישה שבועות שלמים והפך את זה לגימיק. גנץ הבטיח נאום של 12 דקות שהפך לנאום בן 33 דקות שבהחלט טלטל את מערכת הבחירות – הטלטול המשמעותי ביותר מאז הוכרז על פירוק הממשלה.
