משרד החוץ הישראלי הדהד הבוקר (שני) דיווח ב"ניו-יורק פוסט" אודות מחקר אקדמי שמצא שהטיה אנטי-ישראלית בסיקור ה"ניו יורק טיימס" היא מדידה. המחקר בחן 1,559 כתבות שפורסמו בעיתון בין 7 באוקטובר 2023 ל-7 ביוני 2024. את המחקר ערך פרופסור עדיאל פינקר מבית הספר לניהול של אוניברסיטת ייל, והוא פורסם בשבוע שעבר לאחר הליך ביקורת אקדמי בכתב העת Studies in Conflict & Terrorism.
פינקר מצא כי תיאור חוזר של המלחמה ב"טיימס" נבנה סביב רצף נרטיבי דומה: חמאס ביצע את מתקפת 7 באוקטובר והרג כ-1,200 בני אדם, ולאחר מכן ישראל פתחה במערכה צבאית ומספר ההרוגים הפלסטינים הלך וגדל. לדבריו, מהתיאור הזה נעדרו לעיתים קרובות שלושה מרכיבים מרכזיים: ישראלים שנהרגו לאחר 7 באוקטובר, לוחמי חמאס שנהרגו בלחימה ופעולות אלימות פלסטיניות שבוצעו לאחר הטבח. במחקר הסופי פינקר מתאר את התוצאה כאופן הצגה שמעניק לישראל "כמעט בלעדיות על היוזמה והאחריות", ומצמצם את חלקו של חמאס בהמשך העימות.
אחד הפערים הבולטים נוגע למחיר האנושי של המלחמה. סיפורים אישיים על סבל פלסטיני הופיעו בממוצע בשניים מכל שלושה ימים בתקופה שנבדקה, בעוד סיפורים מקבילים על סבל ישראלי הופיעו לעיתים נדירות. בגרסת המחקר שהוגשה לפרסום בחודש מאי אף צוין שסיפורים כאלה על ישראלים הופיעו בפחות מ-4% מהכתבות שהתמקדו באירועים בשטח. פינקר אינו טוען שהיקף הסבל הפלסטיני אינו מצדיק סיקור נרחב. טענתו היא שהפער הגדול בין הסיקור האנושי של שני הצדדים מותיר את הקורא עם תמונה חלקית של האופן שבו המלחמה נחווית בישראל.
פער נוסף נוגע לנוכחותו של חמאס בסיפור המלחמה. במחקר נטען כי לאחר 7 באוקטובר ה"טיימס" הרבה לתאר את פעולות צה"ל ואת תוצאותיהן, אך הקדיש פחות מקום לאבדות חמאס ולפעולות אלימות פלסטיניות שנמשכו במקביל. פינקר טוען כי האפקט המצטבר עלול ליצור רושם שישראל היא למעשה הצד הפעיל היחיד אחרי הטבח, בעוד הפלסטינים מוצגים בעיקר כקורבנות של הפעולות הישראליות. בדיווח קודם על המחקר נמצא כי רק 10% מהכתבות שנגעו ישירות ללחימה הזכירו הרוגים מקרב חמאס ורק 18% הזכירו אלימות פלסטינית לאחר 7 באוקטובר.
כדי לבדוק אם הסיקור תאם את האירועים שהתרחשו בפועל, פינקר השווה את המידע לנתוני ממשלת ישראל ול-ACLED (מאגר בין-לאומי לתיעוד אירועי עימות ואלימות). החוקרים עברו באופן שיטתי על הכתבות וסימנו, בין היתר, אם הן מזכירות אבדות ישראליות, הרוגים מקרב חמאס, אלימות פלסטינית וסיפורים אישיים על סבל. חלק מהכתבות נבדקו בידי יותר מאדם אחד כדי לוודא שהסיווג אינו תלוי רק בפרשנות של חוקר יחיד.
המחקר אינו טוען שכל כתבה ב"טיימס" הייתה שגויה או מוטה בפני עצמה, וגם אינו מוכיח כוונה מצד עורכי העיתון. הטענה של פינקר נוגעת לתמונה שנוצרת מהצטברות מאות ואלפי החלטות מערכתיות: מה מזכירים, מה משמיטים, אילו סיפורים מקבלים פנים ושמות ומי מופיע שוב ושוב כמי שפועל. לדבריו, התוצאה היא סיקור שמצמצם את אחריות חמאס להמשך המלחמה ומקשה על הקורא להבין את המחיר ששילמה ישראל מאז 7 באוקטובר.
ב"ניו יורק טיימס" דחו את הביקורת. בתגובה שנמסרה לאחר פרסום הגרסה הראשונה של המחקר אמר העיתון כי סיקר את המלחמה "בקפדנות רבה יותר כמעט מכל גוף חדשות אמריקני אחר", וכי עורכיו מקבלים החלטות בזהירות בנוגע לשפה, לבולטות ולאופן הצגת כל סיפור. העיתון הוסיף כי הוא פתוח לביקורת בתום לב, אך לא ישנה את עבודתו כדי להתאים אותה לעמדות כאלו ואחרות.
הפרק שירד מהגרסה הסופית של המאמר
בגרסת מוקדמת של המחקר טרם פרסומו הסופי, הופיע פרק נפרד שכותרתו "נקמה, רצח עם ורעב". פינקר בחן שם בין היתר את ריבוי האזהרות מפני רעב בעזה, את השימוש בהאשמות ברצח עם ואת תיאור הפעולה הישראלית במונחים של נקמה או תגמול. הוא עצמו הסתייג מקביעה שה"טיימס" נהג שלא כשורה בעצם הדיווח על התרעות הרעב, וכתב שהתרעות כאלה וגם הביקורת עליהן הן חדשות שראוי לדווח עליהן. הפרק הזה אינו מופיע במאמר הסופי שפורסם בכתב העת.
גרסה ראשונה של המאמר הועלתה לציבור ב-23 בינואר 2025 ועודכנה לאחרונה ב-14 במאי 2026. באותו יום התקבל כתב היד במערכת Studies in Conflict & Terrorism; לאחר הליך הביקורת האקדמי הוא התקבל לפרסום ב-19 ביולי, והגרסה הסופית פורסמה ברשת ב-7 בספטמבר 2026. פינקר אמר לאחר הפרסום כי הגרסה הסופית נותרה "זהה ברובה" לעבודה המוקדמת, אך כעת היא נושאת גם את אישורו של כתב עת שעבר עליה בתהליך ביקורת אקדמי.
