הדברים הבאים נכתבים מתוך הנחה שהקדשתם השבוע הרבה יותר זמן לפיענוח הנחיות הקורונה החדשות מאשר למצב בקזחסטן – מדינה אסיאתית, התשיעית בגודלה בעולם – שהתדרדרה השבוע לכאוס הגדול בהיסטוריה המודרנית שלה, מאז הכריזה על עצמאות מברית המועצות לפני 30 שנה.
את ההסתערות של עשרות האלפים לרחובות של אלמאטי וערים נוספות ברחבי המדינה העשירה בנפט ואוצרות טבע נוספים אפשר לספר מהזווית הגיאו-פוליטית, תוך אזכור מאזן הכוחות העדין באזור בין רוסיה וסין; מהזווית הכלכלית, תוך דאגה מעליית מחירי הדלק בעולם וגם מהזווית של ה"עולם המערבי הנאור", ששוב לא רוצה או שאינו יכול להתערב בצורה יעילה במשבר ענק שפורץ במרחב הפוסט-סובייטי הזר והלא מובן לרבים ממקבלי ההחלטות במערב.
אבל הסיפור של האלפים שיצאו למחות בקור העז של ינואר במדבריות קזחסטן שייך קודם כל לאנשים פשוטים שמאסו בכך שהאליטה העשירה והשבעה, שהתפתחה תחת הנהגתו של השליט הנצחי נורסולטן נזרבייב, אינה סופרת אותם כלל ולא משתפת אותם בחלוקה של עוגת המשאבים.
האלפים שיצאו לרחובות בחורף הקזחי הקר הם אלו שציפו ליהנות יחד עם המקורבים לצלחת מהפירות הכלכליים של מכירת הנפט, ובמקום זאת קיבלו שלטון מושחת וראוותני מלווה בפולחן אישיות ל"ילבאסי" ("אבי האומה" כפי שהכריז על עצמו נזרבאייב). נזרבייב בן ה-81 אומנם העביר את שרביט הנשיאות לקסים ז'ומט טוקייב ב-2019 (ובאותה ההזדמנות שינה את שמה של עיר הבירה לנורסולטן), אך המשיך למשוך בחוטים ולקבוע את המהלכים המרכזיים במדינה.
קזחסטן בוערת | השעה הבינלאומית
בימי שלטונו הנהיג "ילבאסי" משטר ריכוזי כשגם מגבלות חוקתיות לא עמדו לנגד עיניו. כך למשל, על פי החוקה הקזחית שאושרה ב-1995, אדם לא יכול להתמודד על תפקיד נשיא קזחסטן אם מילא שתי קדנציות בתפקיד. במצב עניינים שכזה "ילבאסי" אמור היה לפרוש אי שם בשנות ה-2000. אלא שב-2007 התקבל תיקון לחוקה לפיו הסעיף הזה תקף בנוגע לכל אדם, אלא אם קוראים לו נורסולטן נזרבייב, שיכול להגיש כמה מועמדויות שרק יחפוץ בהן.
וכך במשך שנים תחושת הזלזול בחוק ובסדרי ממשל תקינים חילחלה לכל מוסדות השלטון. וכך אין היום אזרח קזחי שאינו יודע כמה צריך לשלם מהצד עבור קבלת ילדיו לגן ילדים יוקרתי, או כמה עולה לעבור מבחן בחלק מהאוניברסיטאות הנחשבות במדינה.
🔴La mañana en Kazajstán pic.twitter.com/L29KQK1LMh
— Nicolas Copano (@copano) January 6, 2022
ואז הגיע הקש - בסוף השבוע שעבר קפצו מחירי הדלק במדינה בשיעור של 100%. את העלבון הזה העם כבר התקשה לבלוע. התחושה בקרב המיליונים שחיים בבתים סובייטים ישנים, ומשתמשים בתשתיות שעבר זמנן, הייתה שהאליטות שוב משתינות מהמקפצה, אבל הפעם אפילו לא טורחות לציין שמדובר בגשם. מכאן הדרך לרחוב הייתה קצרה מתמיד. וכך בקור המקפיא של ינואר, גם בהעדר הנהגה מסודרת, השמיע העם הקזחי את קולו והביע רצון לחויות במדינה מסודרת ומתוקנת. האם המהלך הזה יצליח? נראה שלא, אך התקווה היא הרי האחרונה שמתה.
