בעולם ציינו השבוע עשור בדיוק להתקוממות בסוריה נגד משטר אסד, שהפכה למלחמה עקובה מדם שעלתה בחייהם של מאות אלפים והביאה לעקירתם של מיליונים מבתיהם ומארצם. היום אסד כבר שולט ברוב האזורים המיושבים במדינה. הרבה מזה בזכות הסיוע מאיראן, רוסיה וחיזבאללה, וגם בזכות העובדה שאסד לא בחל בשום אמצעי וביצע במלחמה כמה מעשי זוועה נגד העם שלו, כולל שימוש בנשק כימי.
למרות הכול, ישנם עדיין כמה באזורים שבהם עוד קיימים כיסי התנגדות למשטר, בעיקר בצפון סוריה. באותם אזורים אף קיימו השבוע הפגנות נגד אסד לציון עשור להתקוממות. אחמד, עיתונאי סורי מאידליב, אחד מהאזורים שבהם עדיין יש התנגדות למשטר אסד, סיפר בשיחה עם כאן חדשות, ששודרה בתוכנית השעה הבינלאומית בכאן רשת ב, על התחושות המעורבות בשבוע הזה.
"זה רגשות של עצב ושמחה", סיפר אחמד. "העצב הוא על ההרוגים שנפלו, על העצורים בבתי הכלא של אסד, על כך שהמשטר אילץ אותנו לעזוב את הבתים שלנו ועל כך שהכפרים שלנו נכבשו על ידי רוסיה ואיראן. השמחה היא על כך שאנחנו ממשיכים בדרך שלנו למרות הכול. במשך עשר שנים אנחנו עושים את זה למרות המזימה שנרקמה נגד העם הסורי".
אחמד מתייחס בשיחה גם לישראל, ואף אומר כי היא היחידה באזור שמאתגרת את משטר אסד ואת הנוכחות האיראנית: "אנחנו מברכים על הפגיעה של ישראל במיליציות הפרו-איראניות. אנחנו סבלנו מהמיליציות האלה, ולכן אנחנו מצפים שיהיו עוד תקיפות של ישראל".
ראוי לציין בהקשר הזה את המבצע יוצא הדופן שניהלה ישראל עד לפני כשנתיים - מבצע שכנות טובה, שבו היא העניקה טיפול רפואי וסיוע לאזרחים סורים רבים.
לצד זאת, ניתן לומר שגם לישראל יש חלק מסוים בכישלון המערב בטיפול במשבר בסוריה. למרות התקיפות נגד האיראנים בשטח, לפי פרסומים זרים, ישראל לא פעלה להפלת שלטון אסד ובמידה מסוימת אף השלימה עם קיומו.
ישראל-רוסיה-סוריה: המשולש הכי מפתיע במזרח התיכון
צריך לשאול - איך קורה שישראל מפציצה, לפי פרסומים זרים, כבר קרוב לעשור מטרות מעבר לגבול, בלי יותר מדי התנגדות מצד אסד? להזכירכם, אנחנו מדברים על רודן שזכה לתואר "הקצב מדמשק". ולא רק שהוא לא מחזיר, אנחנו מצידנו עוד עוזרים לו עם חיסונים.
משהו קורה בין ישראל לסוריה. אבל איך זה קורה תחת הפצצות, מה התפקיד של רוסיה בסיפור הזה, והאם יש סיכוי שאסד, רוצח ההמונים, החליט לשיר שיר לשלום?
למי שזוכר, לפני עשור ישראל וסוריה כמעט וחתמו על הסכם שלום בתיווך אמריקני. זה לא איזה סוד או משהו. הדיל בזמנו היה "גולן תמורת איראן": ישראל תוותר על הגולן או על חלק ממנו ובתמורה אסד יתנתק מאיראן ומחיזבאללה. הסכם השלום הזה כבר שייך לפח האשפה של ההיסטוריה, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים למשולש רומנטי שמצליח נגד כל הסיכויים: ישראל-רוסיה-סוריה.
עד כמה הקשרים בין הצדדים מתהדקים? לפני שנתיים, קצת לפני הבחירות הראשונות, כולנו הופתענו כשרוסיה סייעה להחזיר את עצמותיו של זכריה באומל מסוריה. לאחרונה יש התחממות נוספת ביחסים האלה: דיווחים על מאמצים רוסיים להשיב את עצמותיו של המרגל אלי כהן; ושיא השיאים - עסקת חילופי השבויים שבמסגרתה ישראל רכשה חיסונים רוסיים עבור אסד, לפי פרסומים זרים. עסק לא רע לכולם.
שימו לב מה קורה בגבול הצפוני שלנו בשנים האחרונות: לאורך כל מלחמת האזרחים בסוריה ישראל התערבה רק כדי לפגוע במטרות של איראן וחיזבאללה. היא לא באמת ניסתה לפגוע באסד.
התקיפות הישראליות בסוריה לא באות לאסד בטוב, בעיקר בגלל שזה פוגע לו בתדמית. אבל למרות הכול, התגובה הסורית נגמרת בדרך כלל בזיקוקים של נ"מ סורי שלא פוגע בכלום. סביר להניח שבטהראן ובדאחיה היו רוצים לראות משהו יותר משמעותי אחרי שסייעו לו יחד עם פוטין לשרוד בארמון.
למה אסד לא מגיב כמו שאמור להגיב רודן שמותקף על בסיס חודשי? אז זהו, שלבאשר קצת נמאס מהנוכחות הזרה בסוריה. כל מי שסייע לו מצפה לקבל נתח עסיסי. האיראנים רוצים בסיס קדמי מול ישראל ומתחילים להתייחס לסוריה כמו לחצר האחורית שלהם. ואסד, הוא חייב כל-כך הרבה לאיראן שפשוט אין לו ברירה.
ופה נכנס המשולש בחדש הרומנטי לפעולה. פוטין, התומך החזק של משטר אסד, מתווך בינו ובין ישראל, וכולם מרוצים: הרוסים נהנים ממעמד המעצמה שמנהלת את המזרח התיכון, ישראל זוכה באור ירוק להפציץ מטרות איראניות על אדמת סוריה, ואסד? הוא צופה בשקט בהתבססות האיראנית בסוריה, שחוטפת שוב ושוב מכות מהשמים.
וגם מדינות המפרץ הסוניות יכולות להיכנס לתמונה. אותן מדינות שמימנו את אלו שמרדו באסד, עושות קולות של אחורה פנה ומוכנות לממן את שיקומה של סוריה. הכול כדי להצר את צעדיה של איראן.
בשאר אל-אסד, ולידמיר פוטין ובנימין נתניהו (צילום: אי-פי, פלאש 90)
בצורה קצת הזויה, בפוקר הזה של המזרח התיכון, השחקן שקיבל את היד הכי חלשה, הצליח לתמרן את כולם. היום, אף אחד לא ייעז להמר נגד בשאר.
מהצד שלנו, האינטרס להעדיף את אסד ברור: קחו דוגמה ברורה וכואבת - בעזה מוחזקים ישראלים מזה מספר שנים. אחרי כל הדיבורים הם עדיין שם. מנגד, כשרוצים איזה דיל עם סוריה, כל מה שצריך לעשות זה להרים טלפון לפוטין, והופ - אסד בעניין. זה בטוח לא היה אפשרי עם אל קאעידה או דאעש היו משתלטים על סוריה.
אבל זה הזמן לשאול: האם לא נחצה פה גבול ברמה המוסרית? האם ראוי שישראל תעבוד עם צורר שאחראי למותם של מאות אלפי בני-אדם? ברור שבמזרח התיכון קשה למצוא חברים נורמליים אבל עדיין, לא עם כל אחד מומלץ לנגב חומוס בדמשק.
