תשעה ימים נותרו לבחירות בארצות הברית. טראמפ נמצא בפיגור בסקרים ועכשיו, דווקא כשכל יום קובע בקמפיין, ביום שישי האחרון הנשיא טראמפ התיישב בחדר הסגלגל בבית הלבן ובמשך 40 דקות העביר בשידור חי הצהרה לאומה על הסכם נורמליזציה בין ישראל לסודאן. גלריית היועצים מאחוריו, נתניהו על הקו בלייב, גם המנהיג הסודאני. אין ספק שכשאתה עושה את זה כל כך סמוך ליום הבחירות אתה חושב שזה יעזור לך בקמפיין. האומנם?
בסקר שנערך ממש הקיץ האחרון בקרב הבוחרים הרפובליקנים שאלו אותם איזה נושא הם מגדירים חשוב מאוד בבואם להחליט למי להצביע. מדיניות חוץ רק במקום השביעי, 57%. מעל זה, נושאי הגירה, נושאים של מדיניות החזקת נשק, נושאים של פשיעה אלימה, אפילו הנושא של המינוי לבית המשפט העליון זוכה לחשיבות הרבה יותר גדולה ובראש כמובן הכלכלה - 88% מהבוחרים הרפובליקנים בוחרים, קודם כל על פי הכלכלה.
והאמת שזה לא נתון מפתיע, זה לא משהו שקורה רק עכשיו. מסורתית, האמריקנים לא בוחרים לפי מדיניות חוץ. למעשה, הפעם האחרונה שהם עשו את זה היה בדיוק לפני 100 שנה, 1920. אז עמדה על הפרק השאלה האם לאחר המלחמה צריך לשנות כיוון אל עולם חדש?
ושיא השיאים, כמו שאומרים, בוש האב, 1991 מנצח את מלחמת המפרץ, תהילת עולם ובכל זאת, שנה אחר כך מפסיד לביל קלינטון, 92'. וכמו שהיועץ של קלינטון אמר במשפט המפורסם: "זאת הכלכלה, טמבל לא הבנת, לא המלחמות". אז למה טראמפ משקיע כל כך הרבה זמן אוויר וזמן בכלל ואנרגיה בהסכם בין ישראל לאיזה מדינה אפריקנית והתשובה היא, הדימוי. הדימוי של ההצלחה, זה מה שחשוב פה. טראמפ זקוק לזה כמו לחמצן. הוא נכשל בקורונה, הוא נכשל גם במדיניות חוץ, הוא לא הצליח בצפון קוריאה - להביא אותם להסכם שלום, הוא הבטיח וכשל. הוא הבטיח להביא את איראן להסכם חדש, הבטיח ובינתיים כשל. והנה, יש משהו שהוא אומר: "אני הצלחתי. כל הנשיאים לפניי כשלו, הנה מקום שאני הצלחתי".
זה חשוב מאוד לטראמפ.לא המהות של סודאן, לא המהות של מדיניות חוץ. מה שחשוב זה הדימוי של ההצלחה ואותו טראמפ פה מצליח לשווק בהצלחה. ההסכם הזה הוא קודם כל דימוי של הצלחה עבור נשיא שעכשיו נלחם על חייו.
