יום שבת בבוקר, 25 בינואר, סיילם, ניו המפשייר
כל הדרך באוטו בין דורהם לסיילם הרדיו שידר בשידור חי את דיוני ההדחה של טראמפ בסנאט. הנסיעה בין שתי הערים היא בסך הכול 45 דקות, אבל זה היה מספיק בשביל להבין לאיזה שפל הגיעה הפוליטיקה האמריקנית. לאיזה קיטוב הגיעה החברה האמריקנית.
חלק א': פסטיבל פוליטי-תקשורתי שלא תראו בישראל
חלק ג': הרבה צילומי סלפי ופחות שאלות ותשובות: כשהעיתונות והציבור מפסידים
חלק מהסנאטורים הרפובליקנים הציגו לאורך הדיון ראיות שמעידות, לטענתם, על כך שבשום שלב הנשיא לא ניסה לכרוך את חבילת הסיוע הביטחוני לאוקראינה בכך שהנשיא האוקראיני יפתח בחקירה נגד בנו של ג'ו ביידן, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר - שלפחות בתחילת המרוץ נראה כמועמד המרכזי בפריימריז הדמוקרטי.
בינתיים ביידן נחלש קצת בסקרים, וטראמפ דווקא נראה על הגל. לכל הצדדים ברור שהבחירות הארציות בנובמבר יהיו אירוע גדול ממדים. ניסיון של טראמפ והרפובליקנים להתבצר בשלטון ולדרוס את הדמוקרטים מצד אחד, וניסיון בממדים תנ"כיים של הדמוקרטים - "ההזדמנות האחרונה", כך הם מגדירים את זה - להחזיר לעצמם את אמריקה שאבדה תחת שלטון טראמפ מצד שני. זה לפחות המסר שהם משדרים באירועי הבחירות שלהם בניו המפשייר. זה המסר שביידן העביר באירוע שלו.
ההכנות לכנס בניו המפשייר (צילום: אי-פי).
הגענו למקום בערך שעה לפני שהתחיל האירוע - אחד מבתי הספר היסודיים בסיילם, עיר של בערך 30 אלף אנשים. התור לכניסה השתרך כבר לאורך כל מגרש החניה, למרות שבחוץ היו בסך הכול איזה ארבע או חמש מעלות. לתושבי ניו המפשייר יש סבלנות לחכות. וגם מעילים טובים. עיתונאים לא צריכים לעמוד בתור. כולם רוצים את העיתונאים בפנים, אז לנו יש כניסה נפרדת בלי תור. נרשמנו, קיבלנו מדבקת ביידן יפה, ונכנסנו פנימה.
בניגוד לאירוע של בוטיג'ג' מליל אמש, האירוע של ביידן היה קטן ממש. האולם היה אולם הספורט. במרכזו מוקם פודיום קטן ומיקרופון, בלי במה. מסביבו סודרו כיסאות ישיבה מתקפלים ממתכת ב-360 מעלות. בצד, מאחורי חבל, העיתונאים. כשהגענו, המצלמות כבר היו ממוקמות, העיתונאים התפרשו עם המחשבים הניידים שלהם, ומכשירי ההקלטה שלהם, ואין-ספור מפצלי החשמל שלהם. חלקם הלכו לחפש אנשים לראיין. אחרים סתם דיברו ביניהם.
בתור עיתונאי, כשאתה מבלה כל כך הרבה זמן - שעות, ימים, שבועות, חודשים - עם אותם עיתונאים מכלי תקשורת אחרים כל יום וכל לילה, משהו נהיה מוזר. היחסים נהיים כל כך קרובים, שהעבודה עצמה נהיית משנית. כך לפחות סיפר לי חברי סטיב. כולם אוכלים את אותו החרא, כולם מנסים להשיג את אותו הדבר. ומאחר שהכול כל כך גלוי, העיתונאים משתפים פעולה עד כדי להראות אחד לשני את הטקסטים שלהם לפני שהם שולחים אותם למערכת.
חלק מהעיתונאים באירוע של ביידן היו אותם העיתונאים שראינו ערב קודם באירוע של בוטיג'ג'. הנה ההוא עם המעיל החום, הנה ההיא עם השיער השחור והמשקפיים. רוב העיתונאים נראו משועממים להפליא. עבור חלקם זה האירוע השד יודע כמה בשורה אין-סופית של אירועים כאלה.
חבר שלי סטיב התחיל לדבר עם אחד הכתבים שהסתובב עם אייפד עם מסך סדוק ומכשיר הקלטה קטן. הוא עובד עבור "הדיוויד פלדמן שואו" - פודקאסט חצי הומוריסטי של הקומיקאי דיוויד פלדמן. מעולם לא שמעתם עליו? אתם לא לבד. העיתונאי הזה היה גבר מבוגר, לא מגולח, שאני מנחש שהוא היה עיתונאי בכלי תקשורתי מסורתי בעברו, אולי עיתון מקומי, עד שגיל פיטורים סיים את העבודה שלו שם. וגם אם אני טועה, בכל מקרה היום הוא מחלטר כפרילנסר בשביל פודקאסט חצי פופולרי, נוסע מאירוע לאירוע בשביל להוציא איזה ציטוט וחצי שאולי ייכנס לפודקאסט, ואולי לא.
ביידן בכנס (צילום: אי-פי).
בזמן שתהיתי אם זה העתיד שמחכה גם לי בעוד כמה שנים, נכנסה אל אזור העיתונאים ילדה צעירה. היא הרכיבה משקפיים שחורים וחולצה אדומה. היה לה גשר בשיניים, שיער זהוב והיא החזיקה מחברת ועיפרון ביד. מסביב לצווארה היה תלוי שרוך אדום שהסתיים בתג שם גדול - קלייר, "Kids Press". קלייר הגיעה לאירוע עם אבא שלה. שניהם נראו קצת המומים. ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי וביקשתי לראיין אותה.
היא סיפרה לי שהיא בת 11, והיא כותבת עבור עיתון בית הספר שלה. היא גרה בעיירה קטנה לא הרחק ממני, במסצ'וסטס, והיא הגיעה לכאן בשביל לסקר את האירוע של ביידן. היא אמרה לי שהיא מקווה להצליח לשאול את סגן הנשיא לשעבר שאלה בסוף האירוע. זו הייתה הפעם הראשונה שלה באירוע כזה, אבל זה לא נראה כאילו היא מתרגשת יתר על המידה, אולי קצת המומה מהכול, אבל לא הרבה יותר מזה. האם היא רוצה להיות עיתונאית כשתהיה גדולה? אולי, היא אמרה, היא עוד לא החליטה. בלב חשבתי לעצמי - עזבי אותך, קלייר, אני לא בטוח שיש עתיד במקצוע שלנו. אבל לא אמרתי את זה בקול רם. במקום זה, היא התחילה לראיין אותי. מה אני עושה שם ולמה באתי, ואם יש לי עצה אחת שאני יכול לתת לה בתור עיתונאי ותיק - כלומר זקן. נתתי. אמרתי לה שבכל פעם שהיא נמצאת באירוע עם עוד הרבה עיתונאים, אז במקום להידחף קדימה עם כולם, שתיקח צעד אחורה ותביט היטב מסביב, למצוא את מה שכל האחרים מפספסים. אני חושב שזו עצה טובה.
להכריח את נבחרי הציבור לתת דין וחשבון
בשלב מסוים, כשאולם הספורט הקטן של בית הספר כבר היה מלא לחלוטין, האירוע התחיל. גם כאן, אולי זה סוג של נוהל, האירוע התחיל בהופעת חימום. היא הרבה יותר מאולתרת והרבה פחות מהוקצעת ומצועצעת מליל אמש. אחד המתנדבים מהמטה של ביידן עלה לחמם קצת את הקהל. תוך זמן קצר הוא ירד והחליף אותו פוליטיקאי מקומי שכבר מרגיש את הפנסיה, שהצליח לחמם את הקהל קצת יותר. אחריו הגיחה עוד פוליטיקאית מקומית, שבמקום לחמם את הקהל הצליחה להרדים אותו, ובסופו של דבר, אחרי כל זה, הגיע האיש שכולם חיכו לו - סגן הנשיא לשעבר, ג'ו ביידן, בן 77.
שום דבר לא היה מלהיב בדברים שלו. ממש כלום. הוא דיבר בערך חצי שעה על ביטחון, ועל מלחמות, ועל לוחמים אמריקנים שנפלו. הוא אפילו שלף מכיס החולצה שלו פתק, עליו הודפס סדר היום שלו לאותו יום, וסיפר שהוא מבקש מהצוות שלו להדפיס על הפתק היומי הזה גם את המספר העדכני של כמות האמריקנים ההרוגים והפצועים במלחמות ארצות הברית. זה נראה כאילו הוא מצליח לגעת בקהל, אבל לא בצורה מלהיבה למדי, אלא יותר כמו סבא חביב שבא לבקר אחרי שאף אחד לא ראה אותו המון זמן, ובהתחלה זה מרגש אותך אבל אחרי חצי שעה אתה רק רוצה שהוא יפסיק לספר את אותו הסיפור שוב ושוב, ושמישהו כבר יגיש את האוכל.
ביידן עונה לקלייר בת ה-11 (צילום: אי-פי).
על אף שניכר שביידן מצליח לעורר בקהל הרבה יותר רגש מאשר פיט בוטיג'ג', זה בעיקר בגלל שהוא היה ממש במרחק נגיעה מהקהל שהקיף אותו, לא כל כך בגלל מה שאמר. הוא לא נכנס לפרטים של שום תוכנית. למעשה הוא לא הציג שום תוכנית כלל, אלא רק ירד על מועמדים שמציגים תוכנית לכל דבר, בעוקצו את אחת משתי המועמדות המובילות כרגע, הסנאטורית אליזבת וורן. הוא רק חזר שוב ושוב על כך שהוא המועמד בעל הניסיון הרב ביותר מבין כולם. לאוזני זה בעיקר נשמע עייף, ולא מלהיב.
הקהל, לעומתי, נראה די קשוב. ניו המפשייר היא מדינה לבנה מאוד, וגם הקהל באירוע של ביידן היה קהל לבן מאוד. ביידן נראה כמו מטיף בכנסייה. למען האמת, גם בליל אמש זה הרגיש כך - כמו אירוע לאומי-דתי שכזה. הפוליטיקאי מטיף, והקהל מניד בראש וחוזר אחריו. לא ב"אמן", אלא בקריאות פוליטיות. במדינה שבה הדת מופרדת רשמית מהמדינה, הפטריוטיות והפוליטיקה הן סוג של תחליף מאותו בית יוצר.
כעבור 40 דקות בערך, האירוע הסתיים. סגן הנשיא לשעבר לא נתן לקהל הזדמנות לשאול שאלות, אלא רק הודה לכולם. כשהמוזיקה חזרה להרעים הוא התחיל להתחבק, לגעת, להצטלם, לנשק ולהחליף מילים עם בוחרים שביקשו להגיד לו משהו, חלקם בדמעות.
מהעיתונאים ביידן התעלם לחלוטין. אלה הסתפקו רק בלראיין כמה מבאי האירוע, ולעמוד בחוץ ולנסות להוציא ממנו התייחסות כלשהי, לשווא. הנועזים שבהם העלו את ההתעלמות שלו לטוויטר. וואו.
ליתר דיוק, רק עיתונאית אחת זכתה לשאול את ביידן שאלה. קלייר, בת 11 מארלינגטון, מסצ'וסטס. "אדוני סגן הנשיא", היא שאלה כשאחד מהפוליטיקאים המקומיים כיוון את ביידן לעברה - בכל זאת, זה מצטלם טוב – "מה הדבר הכי דחוף שמאיים על המדינה שלנו, ואיך בכוונתך לטפל בו?". הקול שלה לא רעד, היא לא גמגמה, היא לא שכחה באמצע את השאלה שהכינה מבעוד מועד. משהו בביטחון העצמי שלה, בחוסר העכבות, החזיר לי קצת את התקווה למקצוע שלנו.
בעוד כמה שנים אני אולי אמצא את עצמי מסתובב עם אייפד סדוק מסך בכל מיני אירועים אזוטריים, ואנסה לחלץ ציטוטים חצי חשובים לפודקאסט חצי פופולרי, בזמן שעיתונאים צעירים יגדלו עוד ארבע ידיים רק בשביל להחזיק עוד כמה מכשירים אלקטרוניים בעת ובעונה אחת בשביל שכר מצומק, אבל כל זה פחות חשוב עכשיו. כי קלייר, בת 11, הראתה לי שלמקצוע הזה יש סיבה. גם אם העיתונות הכתובה גוססת, גם אם העיתונות בכלל חוטפת מהלומות על ימין ועל שמאל, יש לה תכלית. העיתונות נמצאת שם בשביל לגשת לנבחרי ציבור ולהכריח אותם לתת דין וחשבון. בין אם זה בתחקירים נוקבים על העסקים הצדדיים שלהם, ובין אם זה באירוע פוליטי, כשהפוליטיקאי לא באמת רוצה לדבר.
ביידן, אגב, ענה שהבעיה הדחופה ביותר היא משבר האקלים, ושהוא מתכוון לטפל בכך על ידי השקעה באנרגיות מתחדשות. קלייר נראתה מרוצה, בסך הכול.
כמה ימים אחרי שכבר חזרנו הביתה והמשכנו הלאה בחיינו, סטיב שלח לי את האימייל שאבא של קלייר שלח לו. היה שם לינק לכתבה של בת ה-11, עם הציטוט של ביידן והכול. לשמחתי, גם העצה שנתתי לה נכנסה פנימה.
