איך נראים החיים באחת הדיקטטורות הגדולות בעולם? פרויקט מיוחד של ה-BBC הבריטי חושף עדויות מיוחדות של שלושה אזרחי קוריאה הצפונית, שמספקות צוהר לחיים במדינה באופן כללי ובייחוד לאחר מגפת הקורונה - שהובילה לסגירה הרמטית של הגבולות, עוני קשה, רעב וכללים נוקשים יותר שמכבידים על חיי האזרח.
באמצעות ארגון שיש לו גישה לאנשים במדינה, סיפרו שלושת המרואיינים לרשת הבריטית כי מאז סגירת הגבולות ב-2020 קשה יותר להשיג מזון ושאר מצרכים הכרחיים במדינה, ושהמשטר מפקח בצורה הדוקה יותר על חיי האנשים. אותם מרואיינים סיפרו, תוך שהם שומרים על זהותם חסויה מחשש לחייהם, כי הם מפחדים למות ברעב או להיהרג על ידי השלטונות כי הפרו את הכללים, שהפכו לנוקשים במיוחד.
צ'אן הו (שם בדוי), פועל בניין המתגורר סמוך לגבול עם סין, סיפר ל-BBC כיצד אספקת המזון במדינה ירדה מאז תחילת הקורונה, עד כדי כך שחמישה בני אדם בכפר שבו הוא גר מתו מרעב: "כשהם סגרו את הגבולות הכול הפך להיות יקר ומצומצם. בתחילה פחדתי למות מקורונה, אבל עכשיו אני דואג למות ברעב". הוא המשיך: "אני לא יכול לישון בלילה, אני חושב על הילדים שחייבים לחיות את כל חייהם בגיהנום חסר התקווה הזה. מצטער שנולדתי המדינה הזו".
מיונג סוק (שם בדוי), סוחרת שוק מקומית, סיפרה על מאמציה לפרנס את משפחתה בתקופת הקורונה. כמו נשים רבות בקוריאה הצפונית, סוק היא המפרנסת העיקרית בבית. המשכורות של הגברים, שלרוב עוסקים בעבודות כפויות עם משכורת זעומה, מאלצות את הנשים למצוא דרכים יצירתיות להתפרנס. לפני סגירת הגבולות, ניסתה סוק להבריח תרופות מגבול סין ולמכור אותן בשוק המקומי כדי להרוויח מעט כסף שיעזור לה לכלכל את משפחתה. כדי להצליח במשימה, היא הייתה צריכה לשחד את השומרים בגבול - שנטלו ממנה חצי מהרווח, אך היא נאלצה בלית ברירה להסכים, כי אלו חוקי המשחק.
"ניסיתי להבריח, אבל נתפסתי", שיתפה סוק. "אחרי זה הממשלה התחילה לעקוב אחרי ואז לא הייתי יכולה לעשות דבר. מצב האוכל במדינה מעולם לא היה כל כך רע. רוב המוצרים הגיעו מסין, אבל עכשיו הכול ריק. הדבר הכי נדיר אלו תרופות - גם אם אתה מוצא הן מאוד יקרות".
ג'י יאון (שם בדוי), המתגוררת בבירה פיוניאנג, סיפרה לרשת הבריטית כי שמעה על אנשים שהחליטו להתאבד או להיעלם בהרים ולמות שם כי אין ביכולתם לכלכל את עצמם באופן ראוי. על עצמה היא שיתפה כי יש לה שני ילדים ובעל שמסייעים לה להרוויח מעט כסף כדי ללכת למכולת ולקנות קצת מזון. היא שיתפה כי היא בעצמה נהגה להבריח פירות וירקות מתוך המכולת כדי למכור אותם בשוק השחור, יחד עם סיגריות שבעלה קיבל מעמיתיו לעבודה.
"הכרתי משפחה שלמה שרעבה למוות בביתם", שיתפה ג'י. "אף אחד לא נכנס או יצא מהבית שלהם במשך שלושה ימים. יום אחד חילקו מים בחוץ, אז דפקנו בדלת שלהם כדי שייקחו קצת לעצמם. אבל אף אחד לא ענה". לדבריה, מספר פושטי היד בעיר גדל באופן דרמטי ורובם לא מצליחים לשרוד את התנאים הקשים.
בסוף שנות ה-90' חוותה קוריאה הצפונית רעב שהרג כשלושה מיליון בני אדם, והשמועות על רעב, הנתמכות גם על עדויות אלה, מעלות חשש שהמדינה המסוגרת ניצבת בפני קטסטרופה דומה. פיטר וורד, כלכלן המתמחה בקוריאה הצפונית, אומר שעדויות של אנשי מעמד הביניים שרואים רעב בסביבת המגורים שלהם הן דבר מדאיג. לטענתו, המצב חמור ולא מסמן טובות, אך הוא מדגיש שעדיין אין מדובר ברעב המוני או קריסה חברתית.
