זה קרה ב-2 בדצמבר 1994. חברת סוני היפנית, עד אז ידועה בעיקר כיצרנית טרנזיסטורים, מכשירי-הקלטה ביתיים, ונגני דיסקים; שחררה לשוק היפני קונסולת משחקים. ה"פלייסטיישן" בכלל לא הייתה ראשונה באיזו אופן, כמו למשל נגן הקלטות הנייד "ווקמן" מבית סוני גם-כן. קונסולות-משחקים, מכשיר שמחובר למסך-הטלוויזיה ומאפשר לשחק דרכו, נהגו כבר ב-1966.
ב-1977, חברת אטארי האמריקאית שחררה לשוק את אטארי 2600; ומכרה 30 מיליון יחידות. אמנם ניתן היה לשחק בעיקר ב"פאקמן"; אבל זו הייתה הקונסולה הפופולארית הראשונה. הקונספט התפשט גם ליפן, אבל עדיין לא לסוני. "סגה" – המוכרת ממשחקי 'סוניק הקיפוד'; ו"נינטנדו" – המוכרת ממשחקי 'סופר מריו' נאבקו בשלהי שנות ה-1980 וראשית שנות ה-1990 על לב וכיס הצרכן ביפן ומסביב לעולם. ב-1988, יצאה לשווקים קונסולת סגה מגה דרייב; ותוך שלוש שנים השיגה רוב בנתח השוק מול נינטנדו. שתי החברות החליפו מהלומות עד שהגיע השחקן החדש – סוני.
נינטנדו עוד התאוששה, וממשיכה להוציא קונסולות אהודות; סגה יצאה מהתחרות ב-2001. אז מה היה כה ייחודי בתחנת-המשחק של סוני? ראשית כל, סוני כן הייתה מעורבת במלחמת הקונסולות הזו; רק מהמושב האחורי. סוני סיפקה רכיבים לנינטנדו; ויצרה איתה שת"פ עיסקי. במקור, הפלייסטיישן אמור היה להיות בגדול "סופר נינטנדו" עם כונן דיסק. הקונסולה הזאת לא יצאה לשוק, נותר רק אב-טיפוס אחד; וסוני שמרה לעצמה את השם להמשך. אז שם כבר היה, לאחר דין ודברים בתוך סוני ניתן האור-הירוק למיזם קונסולת-המשחקים. שאלה אחרת הייתה האם המשחקים בקונסולה יהיה בדו-מימד – כמו הפק-מן באטארי מפעם, או בתלת-מימד. בדיוק באותה עת, ב-1993; סגה שחררה לאולמות הארקייד משחק דו-קרב בתלת-מימד, "וירטואה פייטר"; וההצלחה הייתה עצומה. מנהלי סוני אז הבינו כי תלת-מימד היא הדרך הלאה, דבר שתרם רבות לעניין ב"פלייסטיישן".
עניין נוסף שעבד לטובת סוני, זה מיתוג חכם – כמו הסמליל הטומן בחובו אשליה אופטית. וגם בקר-משחק, שהפך אייקוני; עם סמלילי המשולש, העיגול, הריבוע וה-X; וכן החצים שפישטו בהרבה את חווית המשתמש. לפלייסטיישן המקורי שיצא ב-1994; הצטרף דגם "רזה" יותר ב-2000, שלו כבר היה הגלגליות המוכרות בשלט-הבקר. יחד מכרו יותר מ-100 מיליון יחידות, קונסולת-המשחקים הראשונה שהגיעה ליעד. תוך תשע שנים ו-6 חודשים.
סוד ההצלחה של הפלייסטיישן 2
ואם פלייסטיישן 1 הייתה הצלחה, ממשיכו, הפלייסטיישן 2; עלה עליו והאפיל עליו. הקונסולה יצאה לשווקים בשנת 2000, ועד סוף 2012 מכרה יותר מ-155 מיליון יחידות. זו הייתה ועודה הקונסולה הנמכרת ביותר בהיסטוריה. קצב המכירות גם הוא היה מרשים מאוד, תוך חמש שנים ו-9 חודשים בלבד נמכרו 100 מיליון יחידות פלייסטיישן 2. כל זאת בדור השישי של קונסולות-משחקים; בעוד הענקית האמריקאית מייקרוסופט מציבה מוצר מתחרה משלה – Xbox.
אז מה סוד ההצלחה של הפלייסטיישן 2? ראשית, התאמה למשחקי פלייסטיישן 1, כך שלא היה צורך להחליף את כלל ספריית המשחקים – הפיצ'ר הזה ימשך. ושנית, ואולי משמעותי במיוחד – כונן הפלייסטיישן 2 יכל לקלוט תקליטורי DVD ולייתר רכישת נגן ייעודי. שלישית, משחקים בלעדיים לפלייסטיישן 2 כמו משחקים מסוימים מסדרת "ג'אק", "ראטצ'ט וקלאנק", "גוד אוף וור" ו"גרנד טוריסמו". העובדה שהפלייסטיישן 2 הקדים את ה- Xbox ודאי לא-הזיקה.
פלייסטיישן 3 יצא ב-2006, פלייסטיישן 4 ב-2013, ופלייסטיישן 5 ב-2020. בכל דור גם יצאו בתווך גרסות "רזות" יותר וחזקות יותר לגישור על ההתקדמות הטכנולוגית בין דור ודור. לצד הקונסולות הביתיות, סוני הוציאה גם קונסולות ניידות – ראשית ה-PSP ב-2004, ובהמשך ה-פלייסטיישן ויטה ב-2011; ב-2023 יצא שלט נלווה לפלייסטיישן 5 שאפשר להתחבר ולשחק בה מרחוק, אולם מבלי שהמשחקים ירוצו במכשיר עצמו כי אם בקונסולה הביתית כאמור. עוד מוצרים יצאו תחת ליין "פלייסטיישן", כמו משקפי מציאות רבודה או קונסולת-רטרו כמחווה לפלייסטיישן המקורית.
בפלייסטיישן 5 הוצעו שתי אפשרויות – קונסולה עם כונן בלו-ריי 4K – ברוח מורשת ה-PS2 - או אחד בלי; כך ששחקנים ירכשו את המשחקים מהחנות הווירטואלית של סוני בלבד. בסוף 2024, ממש עכשיו, סוני הוציאה את מודל ה"פרו" של ה-PS5, ועכשיו אין בחירה; כולם חייבים לרכוש כונן. כך, סוני מקבלת שליטה גדולה יותר על המשחקים, וכנראה נתח גדול יותר מההכנסות. כל מי שאולי חושש מ"המחיקה הגדולה"; מצב תיאורטי בו נכסים דיגיטליים ימחקו, ורק נכסים פיזיים יוותרו, יאלץ להיכנע לתכתיבי התאגיד היפני אם ברצונו לשחק גם בדורות-הבאים.
תצוגת התכלית של תעשיית הגיימינג
עולם הגיימינג של ימינו שונה בתכלית מזה ב-1994. בזמנו, מי שרצה להנות מחוויית משחק איכותית ככל האפשר, הלך לאולמות הארקייד – גיימינג איכותי בבית, בין אם במחשב או בקונסולה, היה עוד מושג תיאורטי או פשוט מחוץ להישג יד לרבים. פלייסטיישן רכבה והאיצה את גל המעבר הביתה. השתכללות הטלוויזיות האיצה את המפתחים להציע משחקים שינצלו את היכולות המשופרות של המסכים והקונסולות.
המחשבים עוד עשו את המעבר מהמעבדות לבתים – הפלייסטיישן המקורי יצא לפני מערכת-ההפעלה "חלונות 95" שנחשבת נקודת ציון בנגישות למחשב-האישי. מאז, המחשב הביתי התקדם למדי, בלשון המעטה. מי שרוצה את הגרפיקה החזקה ביותר, כבר לא ממתין לקונסולת משחקים היוצאת פעם ב-6-7 שנים; אלא רוכש את המחשב עם המעבד וכרטיס המסך וכו' החזקים ביותר שידו משגת. בנוסף, הטלפונים-החכמים הפכו זירה נוספת; ודי כרסמו במערכות-המשחק הניידות המסורתיות – בין אם "גיימבוי" המיתולוגי של נינטנדו, או PSP של סוני.
אולם, ההצעה הבסיסית של קונסולת-המשחקים נותרה. גם אם אולי היא כבר לא באמת תצוגת-התכלית של תעשיית הגיימינג, עדיין עקרון אחד נשאר – אחידות. פלטורמה אחת, סטנדרט אחד משותף למספר שנים. הרי בעולם מלא אפשרויות, 'גלידריית אינסוף טעמים'; לעיתים טוב פשוט באפשרות "וניל או שוקולד" – פלייסטיישן או אקסבוקס. כי הרי הקונסולה, בניגוד למחשב-האישי, נוטה להיות בסלון; לקנות אותה ולשחק בה זה "אירוע". הפלייסטיישן בן 30, ועוד לא אמר את המילה האחרונה.
