בטקס הערב (שני) ביד ושם הדליקו שישה שורדי שואה משואות לזכרם של ששת מיליון היהודים שנספו בשואה. סיפורם של השישה ממחיש על קצה המזלג את מסע ההישרדות המטלטל שעברו, יחד עם מיליוני יהודים רבים, באזורים אליהם הגיעו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה - באירופה ובצפון אפריקה.
סעדיה בהט - מעבודות הכפייה באסטוניה לפרס ביטחון ישראל
סעדיה נולד בשנת 1928 באליטוס שבליטא למנדל וג'ניה בוקשיצקי. האב מנדל היה עורך דין, וב־1918 ייסד את המשטרה המקומית ומכבי האש המתנדבים ופיקד עליהם. הוא גם היה חבר מועצת העיר ומזכיר העירייה. על פועלו זכה באותות הצטיינות. אימו ג'ניה חינכה ועסקה בפעילות ציבורית.
בשנת 1939 עברה המשפחה לבירה וילנה. בספטמבר גורשה המשפחה לגטו וילנה, שלושה חודשים לאחר פלישת הגרמנים. אביו של סעדיה נרצח באחת האקציות של הנאצים במדינה. בספטמבר 1943 דרשו הגרמנים מתנדבים למחנות ברחבי אסטוניה, סעדיה סבר שהגרמנים מפוצצים את הגטו בגלל חוסר במתנדבים, וכדי למנוע זאת התנדב ונפרד מאימו, שנרצחה כעבור זמן מה.
באסטוניה עבר סעדיה בשישה מחנות והועבד בכריתת עצים ובסלילת פסי רכבת, מקצתם בביצות, בקור מקפיא ובלי ביגוד מתאים, ובתנאי רעב שהביא למותם של רבים סביבו. בצעדות מהמחנות לאתרי העבודה נורו אסירים רבים. כשנעליו התפרקו, הלך יחף בשלג. במחנות שרד סעדיה בסלקציות תכופות. בשני פרקי זמן קצרים גילף מקלות הליכה לגרמנים וזכה ללחם תמורתם. למזלו הועבר באונייה למחנה הריכוז שטוטהוף, ושם הוכנס לצריף ילדים - שממנו שלחו את הרוב להשמדה, אך הוא ניצל.
סעדיה נלקח למספנת צוללות ועבד בתור רתך במחנק ובלי צינור אוויר. כשהתקרבה החזית ממזרח הוצעדו העובדים יום וליל בצעדת מוות מערבה, למחנה בקרבת לאואנבורג, בפומרניה. מחלת הטיפוס התפשטה בין העובדים, וגם סעדיה חלה. בזמן הצעדה דיווח אחד הצועדים לנאצים על מחלתו של סעדיה, אך במקום לירות בו, השאירו הנאצים אותו ועוד שניים בצריפון מבודד.
"פתאום נשמעה אש מקלעים כבדה. היינו בטוחים שרוצחים את אנשי המחנה שיצאו, ויחזרו לחסל אותנו – אבל הכול השתתק", העיד סעדיה. "שכבנו גוססים וחיכינו. רק ביום הרביעי נפרצה הדלת וחייל סובייטי הופיע בה. שוחררנו!".
סעדיה אושפז בבית חולים צבאי סובייטי ונדד מערבה. הוא שהה בבית יתומים יהודי בצפון צרפת ובמרסיי, ובפברואר 1946 הגיע לארץ ישראל. הוא התגייס להגנה והתנדב לפלמ"ח, לחם בחטיבת הראל ונפצע בקרב. ב-1956 החל לעבוד ברפא"ל, וזכה בין היתר בפרס ביטחון ישראל. לסעדיה ולדית, אשתו זה 70 שנה, יש שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים
מרים בר לב - הילדה ששרדה את ברגן-בלזן ואת "הרכבת האבודה"
מרים (דייזי) בר לב נולדה ב־1936 בתל אביב. אמה הרטה יונס הייתה חברה בתנועה היהודית "בלאו-וייס" בגרמניה ועלתה לארץ בתור חלוצה. אביה יוהן־זיגפריד ון קליף היה סוחר מהולנד שהגיע לארץ בעקבות עבודתו. בעת המאורעות בארץ ישראל עברה המשפחה לגור באמסטרדם.
במאי 1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד. באביב 1942 חייבו הגרמנים את היהודים לענוד טלאי צהוב. דייזי בת השש ענדה אותו בגאווה כדי להידמות למבוגרים. בקיץ החל גירוש היהודים להשמדה. דייזי העידה כי ביום אחד עת חזרה מבית הספר ראתה בדרכה חיילים גרמנים מעלים בני אדם למשאית, וכך התוודעה לגירוש היהודים.
חיילים גרמנים ביקרו בבית המשפחה כמה פעמים, ואימה תלתה על הדלת פתק ועליו הכיתוב "מחלה מדבקת" - כדי להרתיעם. דייזי והוריה התחבאו במקלחת ואצל השכנים, אך לבסוף נתפסו. הם נלקחו לתיאטרון ההולנדי בעיר, וגורשו ממנו למחנה וסטרבורק, שבו ניהלו חיי קהילה בצל השילוחים למחנות ההשמדה, שהיו בעיניהם יעדים לא ידועים במזרח אירופה.
אחרי כחצי שנה נשלחו דייזי והוריה לברגן-בלזן. דייזי ואמה הופרדו מהאב, שוכנו בצריף גדול וישנו יחדיו במיטה אחת. האם עבדה בפירוק נעליים לניצול חומרי גלם, והאב חפר תעלות ביוב אך חלה, נחלש ונפטר. דייזי ואמה עמדו שעות רבות במסדרים ובקור, רעבות ויחפות, בלבוש דל. הן סיפרו כי חזרו באנשים שהתמוטטו לנגד עיניהן. בשעות הערב נאסרה היציאה מהצריף והיוצא נורה.
אחרי שנתיים הוצאו דייזי ואמה מברגן-בלזן. הן הוצעדו דרך יער במשמר של חיילים גרמנים חמושים ומלווים בכלבים ונדחסו בצפיפות לקרונות בהמות. "חשבתי שזה הסוף שלנו", סיפרה דייזי לימים. הרכבת, שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה", נסעה ונעצרה לסירוגין במשך כשבועיים והייתה נתונה להפצצות מן האוויר.
באחת העצירות ירדו דייזי ואמה מהרכבת, הלכו לכפר סמוך ולקחו תפוחי אדמה שניתנו למאכל חיות באחד המשקים. כששבו לקרונות והאם ניסתה לחמם את תפוחי האדמה בין הקרונות, בעטו חיילים גרמנים בתפוחי האדמה ומנעו מהן לאכול. רבים חלו בטיפוס, בהם דייזי ואמה, ורבים מתו ממחלות ומרעב.
באפריל 1945 שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום. כששבו דייזי ואמה לאמסטרדם החזירו להם שכניהם כמה מחפציהם: אלבומי תמונות וכלי כסף שהופקדו בידיהם למשמורת. הן עלו לארץ ב־1946, ודייזי השתקעה בקיבוץ גניגר והחליפה את שמה למרים. היא למדה סיעוד, ובצבא הייתה מדריכה ומ"כית. היא עבדה בקופת חולים בנהריה ובבתי ספר עד פרישתה לגמלאות. למרים ולבן זוגה צבי שלושה בנים ושבעה נכדים.
אילנה פלח - שרדה את מחנה ג'אדו ונמלטה מהפרעות בטריפולי
אילנה לינה פלח נולדה ב־1937 בבנגזי שבלוב למשפחה מסורתית, הרביעית מחמישה ילדים. אביה שמעון סעדון היה חייט ואמה מסעודה הייתה תופרת גלביות. על פי עדותה המשפחה המורחבת חייתה ביחסים טובים עם השכנים המוסלמים.
בסוף 1940 הפציצו הבריטים את בנגזי, והמשפחה הסתתרה עם יהודים רבים במקלט מתחת לכיכר גדולה במרכז העיר. רבים מבני המשפחה נהרגו בהפצצות. השלטון האיטלקי עצר בעלי נתינות בריטית, ואב המשפחה, שהיה בעל נתינות בריטית, נאלץ לברוח למצרים. המשפחה עברה לכפר כואפיה ושם סבלה רעב.
ב־1942 הועלתה המשפחה המורחבת למשאית בקר והוסעה ליעד לא ידוע. "היה חום כבד ביום וקור צורב בלילה. לא הרשו לנו לרדת לאכול או לעשות צרכים. הכל עשינו במשאית", סיפרה אילנה. בני המשפחה ישבו על רצפת המשאית. בדרך חלתה יולנדה, אחותה של אילנה, נפטרה ונקברה בצד הדרך במקום שאינו ידוע. כעבור חמישה ימי נסיעה הגיעה המשאית למחנה הריכוז ג'אדו שהוקם על ידי איטליה הפשיסטית בלוב.
במחנה ריכזו חיילים איטלקים את כל משפחות המגורשים יחד בצריף גדול. המשפחות פרסו שמיכות שישמשו כקירות ויחצצו בין משפחה למשפחה. כינים ופשפשים שרצו במחנה, המזון היה דל, מעופש ונגוע בתולעים, ורבים מתו מרעב וממחלות. בדואים היו מגיעים לגדר המחנה ומוכרים מזון תמורת תכשיטי זהב. אילנה העידה כי הייתה מטפסת על הגדר, נותנת להם צמיד או טבעת ומקבלת מזון, עד שחייל שראה אותה שבר את רגלה. במחנה פרצה מגפת טיפוס. אלגרה, אחותה של אילנה, חלתה ונפטרה.
בתחילת 1943 שוחרר המחנה בידי הצבא הבריטי. המשפחה חזרה לבנגזי ושם התאחדה עם האב, אך על בית המשפחה השתלטו מוסלמים. בגלל השבר ברגלה של אילנה התפשט זיהום בכל גופה, ורק בזכות פניצילין ניצלה רגלה מקטיעה. האב שב לעבוד בתור חייט, אך עד מהרה פרצו פרעות שבהן נבזזו חנויות ונשרפו בתי יהודים, ובכללם בית כנסת. בעקבות הפרעות הסתלקה המשפחה באישון ליל לטריפולי.
"בזמן השהייה בטריפולי חגגנו את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל", סיפרה. ב־1949 עלתה המשפחה לישראל. אילנה עבדה בצעירותה כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ולימים פתחה מספרה. כיום היא אשת עדות שמספרת על שואת יהודי לוב לפני קהלים חינוכיים. לאילנה ולקלמנט ז"ל חמישה ילדים, 11 נכדים ו־12 נינים.
משה הררי - ניהל קרב על החיים מתחת לאדמה בפולין
משה הררי נולד ב־1934 בשם מונק גרינברג בכפר פפרוטניה שבפולין לצבי הרשקו ולרבקה רגינה, ולו אחות קטנה, חנה (חנק'ה). משפחתו הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. היא גרה באחוזה ובה גורן, רפת ועצי פרי. האב החכיר מטעים, מכר סחורות, החל מבדים וכלה בזרעים, ונתן אשראי לאיכרים.
בסוף 1941 הועברה המשפחה לגטו מורדי והתגוררה עם משפחות נוספות באותה דירה. אביו נהג להסתנן אל מחוץ לגטו, עבד אצל איכרים והביא למשפחתו אוכל. באוגוסט 1942 ריכזו חיילים גרמנים ושומרים פולנים את היהודים בכיכר השוק לקראת רציחתם, אך בני המשפחה הצליחו לחמוק ליער. הם נדדו והסתתרו בכל מיני מקומות.
כעבור כחצי שנה הגיעו אל האיכר הפולני ליפינסקי בכפר ווז'י והוסתרו תמורת תשלום בעליית גג של אסם, מאחורי חבילות קש, ולאחר מכן בבור מתחת לרצפת הגורן, שבתוכו יכלו רק לשבת כפופים או לשכב. בת האיכר ונדה הביאה להם לחם, חלב ומים, וכדי שלא למשוך תשומת לב הייתה מפזרת גרעינים לתרנגולות באזור. הם דיברו בלחש כדי שלא יתגלו, חיו בתת-תנאים וגופם שרץ כינים.
באביב 1944 שחרר הצבא האדום את האזור. בני המשפחה התרחצו לראשונה אחרי זמן רב. רק לאחר ימים הצליחו להזדקף, ללכת ולדבר במקום ללחוש. המשפחה שבה לביתה. משה החל ללמוד בבית ספר פולני וסבל מאנטישמיות. אביו נעלם וככל הנראה נרצח. פולנים פרצו לביתם, שדדו אותם וזרקו רימוני נפץ. האם נפצעה אנושות מהרימונים. כמו כן ירו על משה, אך הוא ניצל.
משה השיג עגלון שהסיע אותם לעיר שדליץ. האם אושפזה שם בבית חולים, ומשה ואחותו הושמו תחת חסות הוועד היהודי. השלושה התאחדו ושבו למורדי, וגרו אצל מכרים יהודים. לילה אחד פרצו פורעים פולנים לבית ורצחו כעשרה יהודים. משה שמע את היריות ונכנס ברגע האחרון עם אמו ואחותו למסתור תחת הרצפה - וכך הם שרדו.
השלושה עברו בעזרת שליחי עלייה למחנה עקורים בקאסל שבגרמניה, וב־1947 הגיעו לארץ ישראל באונייה "כ"ט בנובמבר". הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר חצי שנה שבו השלושה לארץ. משה עבד בתעשייה הצבאית במשך עשרות שנים. ב־1997 נסע משה עם משפחתו בעקבות תחנות חייו. הוא הגיע לווז'י בתקווה לפגוש את בני משפחת ליפינסקי, מציליהם, ולצערו גילה שהלכו לעולמם. למשה ולזהבה ז"ל שלושה ילדים, שישה נכדים ושתי נינות.
אביגדור נוימן - עמד מול מנגלה, ושרד את האימה בבירקנאו
אביגדור נוימן נולד ב־1931 למנחם מנדל וביילה מחסידות סאטמר בעיירה סעליש שבצ'כוסלובקיה (היום וינוהרדיב שבאוקראינה), הרביעי משבעה אחים ואחיות. האב היה סוחר ונדבן. אביגדור למד בבית ספר ממלכתי ובחדר. בשנת 1939 עברה העיירה לשלטון הונגריה, ושמה השתנה לנודסולוס. האב סייע בזיוף תעודות של אזרחות הונגרית ועזר להציל יהודים חסרי אזרחות מגירוש לפולין.
במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה ובחג פסח גירשו שוטרים את בני המשפחה מביתם. האב נעצר, נחקר ועונה. אביגדור, אמו, אחיו ואחיותיו הועברו לגטו ולאחר שבועות אחדים פגשו שוב את האב, מגולח וחבול. נאמר להם להצטייד לנסיעה, ואביגדור הופקד על סל מזון אך שמט אותו בבהלה כששוטר הִכה את אמו. לימים הוא העיד כי במשך שנים חש בייסורי מצפון על כך שלא היה להם מספיק אוכל ברכבת.
המשפחה הועלתה לקרון בקר שהכיל כתשעים בני אדם. האוויר נכנס רק מבעד לאשנב צר. הרכבת הגיעה לבירקנאו. אחד האסירים היהודים הפריד את אביגדור מאמו והעביר אותו לטור הגברים. אביגדור התנגד, והאסיר אמר: "עוד מילה וזה הסוף שלך".
אביגדור אמר למנגלה שהוא מכונאי בן 15 ועבר את הסלקציה. למחרת נאמר לאביגדור שאמו, אחיו ואחיותיו נרצחו. אביו ואח ששרד נספו כעבור זמן מה במחנות אחרים. אביגדור עבד וסבל רעב ואלימות. "מרגע שקעקעו עליי מספר, לא היה לי יותר שם", הוא סיפר. הוא שובץ ביחידת האשפה והקל את רעבונו באכילת שאריות מהאשפה. מעבר לגדר גילה את אחותו הגדולה. בוקר אחד צעק לה: "היום אני בן שלוש־עשרה, אני בר מצווה!", סיני אדלר ויהודים אחרים סיכנו את עצמם כדי להשיג לו תפילין.
הוא מוין בסלקציות למוות. הוא סיפר כי פעם אחת הוציא אותו מנגלה מקבוצת ההולכים למות, ובפעם נוספת הוחזרו הנידונים לצריפים מסף תאי הגזים. ב־18 בינואר 1945 הוצא אביגדור לצעדת מוות. הוא הגיע למחנה מאוטהאוזן ומשם לגונסקירכן, ושוחרר שם בידי צבא ארצות הברית.
אביגדור שב לביתו ומצא את אחותו הגדולה. הם הגיעו לבודפשט, והוא הצטרף שם לתנועת הנוער בני עקיבא. הוא ואחותו עלו על סיפונה של אוניית המעפילים "תיאודור הרצל". הבריטים לכדו את האונייה וכלאו אותם במחנה מעצר בקפריסין, ומשם הגיעו ארצה. אביגדור השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום כיפור, שבה נפצע. בשנות ה-90 החל לספר על קורותיו בשואה, ומשתתף בפרויקט שמפגיש ניצולי שואה עם שורדים מטבח 7 באוקטובר. לאביגדור ולרבקה יש בן ובת, שבעה נכדים ו-45 נינים.
מיכאל סידקו - שרד את התופת של באבי יאר בזהות בדויה
מיכאל סידקו נולד ב־1936 בקייב שבאוקראינה, השני מארבעה ילדים. אביהם פיוטר היה אוקראיני לא יהודי ובעלה השני של אמם, ברטה לבית רוכלינה. אביה של ברטה היה רב, ואיתו נהגו להדליק נרות שבת בכל יום שישי בערב. מיכאל אהב לבלות עם אחיו הבכור גרישה, שגידל יונים בבית.
לאחר פלישת גרמניה ביוני 1941 הגיעה המשפחה לתחנת הרכבת לשם העברתה מזרחה. מיכאל עלה לרכבת עם אימו ואחיו. לפתע נזכר האח גרישה ששכח לפתוח את כלוב היונים ורץ הביתה לשחרר את היונים כדי שלא ימותו, למרות מחאות האם. האם והילדים ירדו מהרכבת בעקבותיו והרכבת נסעה בלעדיהם. האב, שנאלץ לשבת בקרון אחר, לא ידע שירדו והמשיך בנסיעה עם הרכבת. כל חפציהם נשארו בקרון, חוץ ממכונת התפירה של האם. האם וילדיה שבו לביתם, אך גילו כי השכנים כבר בזזו את חפציהם.
ב-28 בספטמבר 1941 הצטוו יהודי קייב להגיע למקום ריכוז למחרת היום. כשהיו בני המשפחה בדרכם, שכנעו אותם שכנים שלא להמשיך. "בעלך אוקראיני", אמרו לברטה, "ולכן אתם נחשבים אוקראינים, לא יהודים". אך שומרת הבניין הלשינה עליהם, והם נעצרו ונלקחו לגיא ההריגה באבי יאר. מיכאל וגרישה הופרדו מאמם, מאחותם קלרה בת השלוש ומאחיהם התינוק, שהיה בן חצי שנה. השניים היו עדים לרצח אמם, אחותם ואחיהם.
גרישה הצליח להבריח את מיכאל והשניים נדדו בחיפוש מחסה. בנדודיהם דאג גרישה להביא למיכאל אוכל ובגדים. כשהגיעו לדודתם, בעלה של הדודה הלך להזעיק שוטרים. דודתם הזהירה אותם, נתנה להם אוכל והם ברחו. לאחר מכן הסתתרו מיכאל וגרישה במרתף הבניין שבו גרו בעבר. הם גנבו תנור והכניסו אותו למרתף כדי להתחמם. שומרת הבניין הלשינה עליהם שוב, והגסטפו עצר אותם, אך הם הצליחו לשכנע את הנאצים שהם לא יהודים, ושוחררו.
במקלט שהו גם סופיה קריבורוט בקלנובה ובתה גלינה. סופיה הייתה מורה בבית הספר שבו למד גרישה וידעה שהשניים יהודים. בכל פעם שבאו שוטרים וחיילים גרמנים לביקורת אמרה סופיה שמיכאל וגרישה הם בניה. ב־2004 הוכרו סופיה וגלינה כחסידות אומות העולם. בתום המלחמה שב האב ומצא את מיכאל ואת גרישה. מיכאל שירת בצבא האדום ועבד בתור מהנדס. הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 2000. למיכאל ולאשתו ולנטינה ז"ל בן ובת, ארבעה נכדים ושישה נינים.
