רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, יש תלמידים ששוב מגלים שהם שווים פחות - אם לפוליטקאים אין אינטרס לתקצב את המגזר שלהם.
יש מי שאומרים במשך שנים שאחת הרעות החולות במערכת היא העבודה שיש ארבע מערכות חינוך: ממלכתי, ממלכתי-דתי, ממלכתי-ערבי וחרדי. הזרם הממלכתי-חילוני הוא עדיין הגדול ביותר עם כמעט 40 אחוז מסך התלמידים, אחר כך בהתאמה הערבי, החרדי והדתי.
אך משהו לא מסתדר בעלות התקציבים של כל אחד מהמגזרים. למרות שהמערכת הממלכתית דתית מהווה את הנתח הכי קטן של העוגה במספר התלמידים בישראל, תלמיד שם מקבל יותר בהשוואה לכל מגזר אחר.
איך זה יכול להיות?
החינוך הממלכתי דתי, במשך שנים, מקבל תוספות של שעות תפילה ותוספות למי שלומד חמש יחידות בגרות בתנ"ך. יש גם תוספות במסגרת כספים קואליציוניים: שעות רב, עידוד שירות משמעותי, העצמה רוחנית, תגבור תושב"ע בבתי הספר העל-יסודיים, חוגים תורניים ועוד.
נכון לעכשיו, קיים צו בג"ץ שמקפיא את העברת חלק מהעברת כספים המיועדים לחינוך הממלכתי-דתי ומצויים בוועדת הכספים, ויש חשש שחלק מהכסף לא יגיע ליעדו השנה בזמן לפתיחת שנת הלימודים. במועצה לחינוך ממלכתי ומרכז מנור ניתחו את המספרים: כדי לצמצם את הפער בין הממלכתי לממלכתי דתי יש צורך בתוספות של קצת יותר מארבעה מיליארד שקלים.
הפתרון הוא לא לקחת שעות לימוד חשובות מהממלכתי דתי, אלא לתקצב את הזרמים באופן שוויוני - בלי העדפות פוליטיות כאלה ואחרות.
