פרופ' משה נגבי היה הפרשן המשפטי של רשת ב' ומגיש תכנית "דין ודברים". הוא הרבה לעסוק בהגנה על זכויות אדם, חופש עיתונות, שמירת החוק והדמוקרטיה ונושא טוהר המידות. במלאות 100 ימים למותו יערך היום (ראשון) כנס לזכרו - על פוליטיקה, אתיקה, עיתונות ומה שביניהן - שישודר בשידור חי באתר כאן ובפייסבוק של כאן חדשות. חזרנו לכמה מפרשנויותיו, שרלוונטיות מתמיד ומהדהדות עד היום.
לא העליתי על דעתי ש-40 שנה לאחר ששגרירנו באו"ם חיים הרצוג קרע לגזרים את ההחלטה הנוראה והקשה, שהשוותה את הציונות לגזענות, ששרת המשפטים של מדינת ישראל תיתן להחלטה זו גיבוי. שרת המשפטים שקד אמרה:
א. הציונות סותרת את הערכים האוניברסליים של זכויות אדם.
ב. כאשר יש סתירה כזאת, הערכים האוניברסליים יצטרכו להתכופף בפני הציונות.
כלומר, הגשמת החזון של מדינת לאום יהודי מחייבת להפלות אותו לטובה או להפלות לאומים אחרים לרעה לעומת הלאום היהודי, וזה מה שיהיה. מה נורא באמירת השרה שקד – זו לא אמירה נכונה. זו הכפשה נוראה של הציונות, וזה מביש את ערכנו בעולם וזה מביש אותי אישית כרואה את עצמו ציוני גאה.
מי שיסתכל בהגות הציונות מראשיתה, יראה שתמיד כל הוגי הציונות לא ראו שום סתירה בין הגשמת הרעיון לשחרור לאומי, הגדרה עצמית לעם היהודי, לשוויון בין כל העמים, התנגדות לגזענות מכל סוג שהוא. זה נכון לגבי הרצל. מי שיקרא את אלטנוילד, שם מדובר על סגן ראש ממשלה ערבי, ועל רב שמטיף לשלילת זכויות אזרח מערבים ומגורש ממדינת היהודים כפי שהרצל חזה אותה.
עוד יותר רואים את זה אצל ז'בוטינסקי, בספר אזרחות "לאומיות ליברלית". הספר מקבץ דברים שכתב על תפיסת הלאומיות בציונות, שערך פרופ' אריה נאור, בעלה של נשיאת בית המשפט העליון, וכדאי שהשרה שקד תכיר אותם. ואני מצטט: "בעיניי כל העמים שווים בערכם, וכשרים במידה שווה, כמובן את העם שלי אהבתי מכל העמים, אך הוא אינו בעיניי נעלה יותר. מוטב לי להיעלם מהעולם מאשר להסכים להשקפה שבני ובן זולתי אינם אנשים שווי ערך".
המסקנה: (ז'בוטינסקי) כתב בשנת חייו האחרונה ב-1940 צוואה רוחנית, לפיה צריך לקבוע בחוקה - כל אימת שיהיה ראש ממשלה יהודי, יהיה סגנו ערבי וכן להיפך. כלומר ז'בוטינסקי לא ראה שום מכשול שבמדינה יהודית יהיה ראש ממשלה ערבי וסגנו יהודי. שכל אחד ישפוט את הדברים של השרה, אם עולים או לא עולים בקנה אחד עם דברי ז'בוטינסקי, ואם אין הכפשה נוראה על הציונות עם מה שאמרה.
אני רוצה לומר דבר שאולי יפתיע חלק מהמאזינים: המחלוקת סביב קווי 67', בוודאי שלא נולדה היום, אבל אפילו לא נולדה רק במלחמת ששת הימים. היא נולדה, אפשר לומר, מיד עם הקמתה של מדינת ישראל.
אלה מאתנו שיותר מבוגרים, שלא לומר קשישים, זוכרים את אותו קו ירוק, אשר היה ממש מציור ירוק במפות, לפני מלחמת ששת הימים, כאשר היינו תלמידים בבתי הספר. הקו הירוק הזה היה כבר אז שנוי במחלוקת. ואז אלו שתמכו בגבולות 67' לא היו אלה שרוצים לצמצם את שטחה של מדינת ישראל, כמו אולי היום, אלא דווקא אלו שרוצים להרחיב את שטחה, משום שהיו רבים, בוודאי לא מאוהדיה של ישראל, שטענו שקווי 67' אינם קווים חוקיים משום שהקווים החוקיים הם קווי תכנית החלוקה מ-47', שמי ששכח אולי אינם כוללים את הגליל ואפילו את יפו, שהייתה אמורה להיות חלק מאותה מדינה ערבית, היום היינו קוראים לה פלסטינית, שהייתה אמורה לקום מכוח אותה החלטה מ-47'.
אז הכול יחסי, כמו שאומרים. אז קווי 67' היו הקווים שהיו משאת נפשה של ממשלת ישראל ושל מדינת ישראל, והיא נאבקה שאותם קווים שהוגדרו כקווי שביתת הנשק, יוכרו על ידי העולם. הם לא כל כך הוכרו, תיכף נשמע על זה מפי פרופסור לפידות. תמיד כאשר קווי 67' חוזרים לכותרות, אני נזכר במאמר שכתב פרופסור אחר למשפט בינלאומי, הפרופסור יורם דינשטיין, אז דוקטור, שנים אחדות לאחר מלחמת ששת הימים, מאמר מאוד ידוע שנקרא "ציון במשפט תפדה". שם הוא הזהיר שלא נמהר לנטוש או לוותר על קווי 67', מפני שעוד פעם הוא אמר, מבחינת העולם האלטרנטיבה היחידה היא קווי 47'.
נחרטה בזכרותי אמירה שחתמה את המאמר הזה שלו, שבה הוא אמר "מי שמבקש לשים סימן קריאה על זכותנו בשער יפו בירושלים, בעצם שם סימן שאלה על זכותנו בשדרות ירושלים ביפו".
מה שמקומם זה קולות המתקפה על בג"ץ על הזרים בדרום תל אביב - מדברים על פייק ניוז. תיאור להחלטת בג"ץ – זו דוגמה מופתית לפייק ניוז. נתחיל בזה שהציבור מקבל את הרושם של המתקפה הפוליטית, שבג"ץ אסר לגרש את הזרים מדרום תל אביב, אך זה לא נכון. השופטים אמרו בפירוש – אפשר לגרש אותם מחר, להעלות אותם על המטוס ואפילו בכפייה, כי השתכנענו. בג"ץ קיבל את טענת המדינה, שבמדינה השלישית – לא צפויה שם סכנה. ולכן אין שום מניעה. בג"ץ אמר שגם אם אתה יכול לגרש אותם, מה שאתה לא יכול לעשות זה על ידי מעצר לגרום להם לומר שזה מרצונם החופשי. הדרישה של יציאה מרצון חופשי זו הדרישה של המדינות השלישיות. למרות שהן לא מופת לדמוקרטיה, על פי הפרסומים זה רואנדה ואוגנדה, גם הן מתביישות ולא רוצות לקבל אנשים שיגורשו בעל כורחם.
בג"ץ אמר: אתם יכולים לגרש בכפייה, אך אתם לא יכולים להשתמש בנשק המעצר כדי לסחוט מאדם הודאה שקרית שהוא יוצא מרצונו, כי מעצר לא יכול להיות אמצעי סחיטה נגד אדם לעשות דבר שלא חייב לעשות, ואתה לא יכול לעצור אדם אלא אם כן הרשעת אותו במעשה אלים, או שיש ממנו סכנה לאלימות.
בג"ץ נתן פתרון מעשי לפני חמש שנים. הרכב של תשעה שופטים, בראשות עדנה ארבל, הציע שיעשו תיחום מגורים לאותם תושבי דרום תל אביב. בית המשפט אמר: אני מאשר את זה, אך משום מה המדינה לא עשתה. (אם זה היה קורה) היום היו בטח פחות זרים בתל אביב מאשר נמצאים בה היום.
מאוד צרם לי ששרת המשפטים אמרה שבית המשפט בפסיקה שלו "עיוור להיבט היהודי של המדינה". וזה בדיוק ההפך, היחיד שלא היה עיוור – זה בית המשפט. לא שמעתי שום התייחסות של הפוליטיקאים למה מחייבת אותנו ההיסטוריה היהודית, המורשת שלנו כעם שאיבד אלפים ורבבות מבניו בשם מניעת הגירה בלתי חוקית. כל מיני מדינות באירופה בשנות ה-30 מנעו מהם להיכנס כפליטים. שופטי בג"ץ התייחסו לכך, אך אמרו שמאפשרים גירוש בכפייה לאותן מדינות, אך מחייבים את המדינה לבדוק האם התנאים לא משתנים לרעה, ואני חושב שבג"ץ היה היחיד שהיה רגיש לנקודה היהודית.
מאוד התפלאתי ואפילו התקוממתי על הכעס שהביע יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, על כך שחברי הכנסת מהאופוזיציה, ביניהם יאיר לפיד ואחרים, עתרו לבג"ץ, לאחר שהפסידו באותה פיליבסטר ובאותה הצבעה שהעבירה את אותו חוק שמכונה "חוק ההמלצות", או ליתר דיוק, חוק איסור ההמלצות, אפשר לומר, חוק איסור פרסום סיכומי החקירה וכו'. התפלאתי, התקוממתי והתאכזבתי, כי זה המחיש לי שיו"ר הכנסת לצערי, עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד ליו"ר הכנסת, כנראה גם הוא לא הפנים מה התפקיד המרכזי של בג"ץ בדמוקרטיה שלנו.
כפי שאמרתי פה כבר כמה פעמים, התפקיד המרכזי של בג"ץ, זה למנוע עריצות של הרוב, שהרוב ישתמש בכוח שיש לו, כוח הכרעה בדמוקרטיה, כדי לנהוג בצורה עריצה, לדכא זכויות מיעוט ולדכא זכויות אדם. ברור שזה מסוכן במיוחד כשזה קורה בכנסת, שהרוב בכנסת משתמש בכוח שלו כדי להעביר חוץ עריץ. כבר הזכרנו פה שהדברים הכי נוראיים בהיסטוריה נעשו מכוח חוק שקיבל את תמיכת הרוב בפרלמנט של אותן מדינות. אגב, שמעתי גם את היו"ר אדלשטיין וגם את שרת המשפטים שקד אומרים שיש פה השפלה של הכנסת, שכאילו אחרי שהיא החליטה מה שהחליטה, אותם אנשים שהפסידו רצים לבג"ץ.
אני רוצה רק להזכיר עוד פעם דברים שכבר הזכרנו פה, עובדה היסטורית פשוטה: מי שהחליט שחוקי הכנסת אסור שיהיו עריצים, ואם הם יהיו עריצים הם ייפסלו, זו הכנסת, לא בית המשפט העליון. אותם חוקי יסוד מפורסמים. ושוב אני אזכיר שזה כנסת בתקופת שלטון הליכוד, תחת שר משפטים מהליכוד, ביוזמת אותו שר משפטים ויו"ר ועדת החוקה, מהליכוד. כמחצית מחברי הליכוד תמכו בחקיקה הזאת, בלי תמיכתם זה לא היה עובר, כך שבית המשפט פה נוהג על פי חוק יסוד שהכנסת נוהגת, ואותם חברי כנסת שפונים לבית המשפט, מנצלים את זכותם הבסיסית, שהכנסת נתנה להם, ולא בית המשפט נתן להם.
עכשיו אני רוצה לומר עוד דבר, מאוד מאוד חשוב: פיליבסטר לא יכול למנוע חוקים עריצים. נניח שהיו מציעים חוק שאנשים שתומכים בפינוי שטחים או בסיפוח שטחים, לא יכולים להיות חברי כנסת. וזה היה עובר אחרי פיליבסטר. יעלה על הדעת שאי אפשר יהיה לעתור אחרי חוק כזה לבג"ץ? האם יולי אדלשטיין היה מסכים לדבר כזה? ולגופו של עניין, אני אהיה מאוד קצר כי אני רוצה לשמוע את דעת אורחינו המכובדים כאן, כבר אמרנו כאן - הבג"ץ הזה, הנימוק העיקרי בו לדעתי, אני לא חושב שאפשר לבוא בטענות פרוצדורליות לחוק, למרות שלגיטימי, אני מבין שיש טענות כאלו, כי באמת היה דיון מאוד יסודי, גם בגלל הפיליבסטר, אבל אני כן רוצה לומר שאופי העריץ, לכאורה, של החוק, מתבטא בעיניי, בעיקר, לא באיסור להגיע לסיכומים ולהגיש, אלא באיסור לפרסם.
כבר הזכרנו פה שבית המשפט קבע כבר לפני 55 שנה, בתקדים הידוע שקבע את זכות הציבור לדעת, כזכות בסיסית בישראל, תקדים שמוכר למשפטנים כתקדים "אולפני הסרטה", שכל הנימוק של הזכות לדעת, הוא שהציבור ידע על המעללים הרעים של השלטון. אני אומר מעללים רעים, לאו דווקא פליליים. גם אם היועץ המשפטי יסגור את התיק וגם אם אנחנו נסכים איתו, אנחנו רשאים גם לא להסכים איתו, הוא כמובן קובע, אבל מותר למתוח ביקורת לכל אזרח, לבוא ולומר, אוקיי, זה לא פלילי, אבל עדיין לא רוצה שראש ממשלה יתנהג ככה. איך הוא יידע איך ראש ממשלה התנהג, מה יהיו הראיות, מבלי שהוא יידע מה היו סיכומי המשטרה?
ומילה אחרונה: יש לנו תקדים, לפני 13 שנים בלבד, בפרשת עמדי, גם פרשת חקירות נגד נתניהו בנושא של מתנות לכאורה, ושם בג"ץ קבע, ברוב של שישה נגד אחד, בפסק דין תקדימי, חד משמעית, למרות שהתיק כבר נסגר על ידי היועץ המשפטי, שזכות הציבור לדעת מה המליצו ומה אמרו הדרגים שמתחת היועץ המשפטי, שחשבו אחרת, שצריך להעמיד לדין, ואילץ בעצם את היועץ המשפטי לחשוף את חוות הדעת שהיו שמתחתיו, ולתת אותם לעיתון הארץ, אפילו בתמצית, לפרסום.
