"אני אמא לילד עם פוסט טראומה. באפריל 2008, הוכרז בחדשות על קאסם שנפל בקיבוץ, במקום נפגע חרדה אחד. הנפגע חרדה הזה הוא הבן שלי. בעשר השנים האחרונות הוא חי על תרופות ולא ישן בלילות. פוחד לצאת לבד מהבית. אנחנו מדברים על ילד בן 14 שחושש לחיות פה. חושש מלצאת החוצה ולראות בלון או עפיפון. או חלילה שיהיה צבע אדום. החיים פה הם סביב החוסן שלנו והוא נסדק".
את הדברים אומרת שרון קלדרון, חברת קיבוץ סופה בעוטף עזה למעלה מ-25 שנה, ואמא לרון המתמודד עם התקפי חרדה בזמן אזעקות. לדבריה, "לגור פה רוב הזמן זה תענוג, פה בחרנו לגדל את הילדים שלנו, כי המקום הוא מקום מדהים. כששקט. אבל כשלא שקט כמו עכשיו, מאוד קשה לגדל פה ילדים. הפוסט טראומה, שמושרשת עמוק בתוך כל אחד מאיתנו היא לא פשוטה".
היא מתארת את החיים בשגרת ההצתות כתוצאה מבלוני ועפיפוני תבערה שמשוגרים מרצועת עזה. "אנחנו כאילו מתנהגים כרגיל. קמים בבוקר הולכים לעבודה. הולכים לבתי הספר. אבל מתחת לפני השטח, אנחנו בכוננות ספיגה כל הזמן - מתי תבוא האזעקה הבאה, מתי תהיה השריפה הקרובה. איפה הילדים יהיו באותו רגע ומה אנחנו עושים". היא מוסיפה: "שאלות קטנות הן מהותיות עבורנו - יש לי זמן להתקלח או אין לי זמן להתקלח? הכל אצלנו מתוכנן, מהמקלחת ועד היציאה לסופר הקרוב".
רון מוסיף: "כשיש אזעקה אני נכנס להתקף חרדה ולא ישן אחרי זה בלילה, לא אוכל כל היום. בזמן אזעקה אני מסתגר בפינה ובוכה. מרגישים חרדה וצמרמורת כל הגוף. זה לא נעים". הוא מספר על הרגע בו הכל התחיל: "לפני 10 שנים נפל קאסם בקיבוץ. הייתי בחצר של הגן. והקסאם נפל לידי, ראיתי את הנפילה ואת כל האש".
לפי נתונים שנאספו על ידי כתבי כאן חדשות, ממרץ 2018 פרצו באזור עוטף עזה כ-850 שריפות. עד כה אותרו 5 ניסיונות לבצע פיגוע באמצעות בלוני חבלה. כתוצאה מההצתות עלו באש כ-35,000 דונם. שווי הנזק מוערך ב-14 מיליון שקלים.
"20 שריפות ביום, זה המון", אומרת קלדרון. "יש ימים שאנחנו עוברים את ה-30. זה אומר שבכל מקום שיש שריפה פיסת ירוק נוספת נשרפה. לא נשאר הרבה איפה לטייל. הכל שחור". לדבריה, "אף אחד לא עוצר את השריפות האלה. אנחנו כבר נמצאים עמוק בתוך טרור חדש של שריפות. מדי פעם תוקפים איזה מחסן נטוש או משהו דומה".
קלדרון אומרת כי מדובר ב"נזק מכל כיוון אפשרי. יש פה חקלאים שאיבדו שדות, דונמים שלמים של שדות. הנזק הוא גם תיירותי. כל שנה בפברואר האזור הזה הופך להיות פסטיבל גדול של 'דרום אדום', שכולנו מתפרנסים מהדבר הזה. בשנה הבאה אדום לא יהיה פה".
על התמודדות צה"ל עם האיום החדש על תושבי עוטף עזה אומרת קלדרון: "קשה לי להאמין שלצבא החזק בעולם אין דרך להתמודד עם דבר קטן כמו בלון. אני מניחה שעם קצת יותר מחשבה וקצת יותר רצון תימצא הדרך. אבל זה מרגיש כאילו אף אחד לא מנסה. כאילו אף אחד לא רוצה לטפל בדבר הזה. אנחנו הפכנו להיות ברווזים במטווח כבר לפני הרבה מאוד שנים. וזה ממשיך. זה היה עם הקסאמים, זה עבר לגראדים, זה עבר למנהרות ועכשיו אנחנו עם בלונים ועפיפונים מלאי אש".
לדבריה, "אני לא יודעת מה צריך לעשות. אני לא מדינאית ופוליטקאית. אני לא באה לנפנף פה בדגל 'תשמידו את עזה' או 'בואו נעשה שלום'. אני רוצה לחיות בשקט. אני רוצה ליהנות מהמקום שבחרתי לגור פה. מספיק עם זה שאחת לכמה שנים אנחנו יוצאים לבמצע. יש שקט של שנה שנתיים. הפעם זכינו כמעט לארבע, וזהו".
"כתושבת עוטף עזה - אנחנו מוכנים לספוג, אנחנו מוכנים לצאת שוב מהבתים ולהסתדר תקופה על מנת שיהיה פה שקט פעם אחת ודי. זהו. אני מוכנה לצאת שוב מהבית".
היא מתייחסת לחיים תחת הפחד מעפיפונים ובלונים: "לכי תסבירי לילד בן 4 שבלון זה כבר לא משחק. לך תגיד לבת שלך שרוצה מאוד עפיפון כי היא ראתה אחד כזה בחוץ, שאסור לה לגעת בזה. אנחנו מנסים כל פעם למצוא את הדרך לתת לילדים שלנו את התחושה שהם מוגנים. אבל אם עכשיו צריכים לפחד מעפיפון או מבלון, וילדים פה בוחרים לא לשים בלונים בימי הולדת. זה לא הגיוני".
היא מסבירה את ההחלטה לא לעזוב את האזור: "הילדים הגדולים שלי בחרו להישאר פה. הם הודיעו לי – אמא את יכולה ללכת, אנחנו פה. הם לא מכירים משהו אחר. זה המקום שנותן להם את התחושה הכי חמה, הכי נעימה, עם כל הפחד ועם כל הקושי ועם כל מה שאנחנו עוברים פה בדרום, הילדים שלי בחרו להיות פה ואני איתם".
"הייתי רוצה להגיע למצב אידיאלי של שלום, שנוכל לרכב לחוף הים ברפיח כמו פעם. בינתיים, שיימצא איזשהו פתרון - שנוכל אנחנו בתוך עמנו, לחיות ברוגע בלי פחד שרודף אחרינו כל הזמן, בכל מקום שנהיה. גם כשאנחנו מגיעים לאזור המרכז, הפחדים האלה מתעוררים. מערכת כריזה בסופר יכולה להכניס כל תושב עוטף עזה להתקף חרדה קטן".
"אנחנו ברווזים מוזנחים במטווח", מוסיפה קלדרון. "אף אחד לא לוקח ברצינות את הדבר הזה שקוראים לו טרור העפיפונים. אנשים פה מאבדים את הפרנסה שלהם, מאבדים את הביטחון שלהם, לצאת החוצה ולהריח את הריח השרוף הזה במשך ארבעה חודשים שלמים. זה המון. אי אפשר לפתוח חלונות בבית. הריח.. כמו לג בעומר שנמשך ונמשך כל השנה. הכל פה מחניק. הכל פה שחור. הכל פה שרוף, גם מבפנים וגם מבחוץ".
"אני פונה לכל מי שיכול לעשות משהו, שרים, ראש הממשלה שלנו, הצבא - אנחנו מיישבים את הנגב, אנחנו חיים פה באהבה ענקית, תאפשרו לנו לעשות את זה".
על הטענות לפיהן, תושבי עוטף עזה היו בעד ההתנתקות ובעד פינוי תושבי גוש קטיף אומרת שרון: "מעולם לא הייתה לי דעה לגבי מה שקרה שם. אני תושבת עוטף עזה, אנחנו בחרנו לגור פה כי המקום קסום. גם בגוש קטיף היה קסום. לצערי, מקבלי ההחלטות במדינת ישראל החליטו לפנות את הגוש. זה לא אומר שאנחנו אלה שצריכים לקבל את מה שהיה שם".
היא מסיימת בקריאה לחברי הכנסת להגיע לאזור, ולומר שהם עוסקים במציאת פתרון לחיים בעוטף עזה: "שיגיעו לפה חברי הכנסת שלנו ויראו את השחור הזה בעיניים. שיריחו את ריח השריפה הזה. שירגישו את מה שאנחנו מרגישים כאן. אנחנו לא ראינו פה פוליטיקאים. אנחנו ראינו אותם מעבר למסך. אנחנו פה. בואו תבינו מה זה אומר לחיות בפחד. בואו תבינו מה זה לחיות בתוך השחור הזה. השחור שעוטף אותנו מכל הכיוונים".
"אני לא משווה, אבל באסון הכרמל נשרפו 25 אלף דונם ונהרגו עשרות אנשים. פה בעוטף כבר עברנו את ה-30 אלף דונם. על מנת לקבל את היחס המתאים צריכים להיהרג פה אנשים? אנחנו צריכים להגיע לאסון הכרמל 2? האש הזאת צריכה ליפול על בית ילדים? על גן ילדים? על דיור מוגן? או על סתם בית של משפחה בשביל שיקרה פה משהו? הגיע הזמן לעשות. הגיע הזמן לעצור את השריפה הזאת".
