בזמן אזעקה, המאמנת אפרת לקט ממליצה קודם כל, בראש ובראשונה, לחבק. לדבריה, המגע בין עור לעור משחרר דופמין שמרגיע את הורמון הלחץ. ההמלצה השניה היא לומר את מה שמרגישים. כדאי לבקש מהילד לומר אם הוא מפחד, מבוהל, מבולבל, ולתת להבין שזה נורמלי לבכות במצב הזה.
לאחר מכן חשוב להסביר את המצב. ילדים קטנים זקוקים להסבר בצורה ממשית מאוד. מילים כמו "פצצה" לא באות בחשבון. רצוי לומר לילד משהו בסגנון: "אנשים מאוד רעים שלחו לכאן טיל, שאם הוא נוחת במקום, הוא עושה אש. אבל לנו, לישראל, יש מכונה מיוחדת בשם כיפת ברזל, שברגע שהיא רואה טיל בשמיים - היא לוקחת אותו כדי שלא יפגע באף אחד. יחד איתה מגיע צליל אזהרה, שזו האזעקה, שהוא מאוד מאוד חזק כדי שכל אחד ישמע אותו, גם מי שישן וגם מי שרחוק. כששומעים אותו צריך ללכת למקום מוגן, ביחד". אם אפשר, עדיף ללכת ולא לרוץ. בממ"ד נגיד להם: "כאן צריך להיות עד שהמערכת תסיים לקחת את הטיל למקום שלא פוגע באף אחד, ואז נוכל לצאת בחזרה".
ילדים גדולים עלולים לחשוב ולדאוג מהעתיד, מה יהיה אם תהיה אזעקה כשלא נהיה מוכנים. כך שחשוב להסביר להם מה קורה כאן ועכשיו, כמו: "עכשיו זה הבהיל ותפס אותנו לא מוכנים. יש אנשים בארץ שכל יום יש להם אזעקות כאלה, הם התרגלו אליהם והם פשוט מגנים על עצמם".
דבר נוסף שמומלץ לעשות הוא להגביר את הדברים החיוביים. לנתק את החדשות, לשמוע שיר, משחק כיף, משהו שיאזן את המחשבות המפחידות עם משהו טוב.
