חצי שנה אחרי תחילת המלחמה, מי היה מאמין שעשרות אלפי אנשים עדיין פליטים, 133 עוד יהיו חטופים. רונית איפרגן, ניצולת שואת כפר עזה, נאנחת. "חצי שנה לתוך המלחמה ולא ייאמן שפעמים רבות אנחנו מרגישים ב-7 באוקטובר", היא אומרת. גם היא הייתה תחת הרושם שזה המקום הכי בטוח בעולם, עם כל הצבא על הגדר. ובסרט דוקו שביימה היא אפילו מרגיעה את בעלה הדואג. מי היה מאמין שחצי שנה אחרי שניצלו בנס ואחרי המחדל העצום והמחדל האזרחי - הקושי לא נגמר, הם עדיין פליטים.
האזינו לכתבה המלאה
"אחת הבעיות הגדולות היא שלא רואים עתיד", אומרת איפרגן, "אנחנו יודעים שנהיה פה עד אחרי החגים, אבל לא איזה חגים. יודעים שעוברים לרוחמה אבל לא לכפר עזה. יש המון סימני שאלה, יש המון זוגות שביניהם יש כאלה שרוצים ולא רוצים. הרבה אפור, הרבה לא ברור, ובתוך כל זה ניסיון ליצור משמעות עכשווית. הרבה חיים את היום".
חצי שנה אחרי, כשלושים אלף איש עדיין פליטים בארצם. מוכי טראומה, הלומי קרב. בלי בית, בלי הרכוש שצברו, בלי השורשים. לרבים מהם נרצחו בני משפחה או הורים או חברים קרובים, רבים נחטפו. ואחד הקשיים הגדולים הוא חוסר היכולת לראות את הסוף. חוסר ודאות קשה מאוד.
רונית איפרגן: "לחיות במלון תקופה כזו ארוכה מייצרת פגיעה בשליטה על החיים, יש תחושה תמידית של 'אני נמצא במקום שהוא לא שלי'. אבל עם זאת עברנו פה תקופה מאוד ארוכה, הרבה חוויות ביחד, אבל ושבעות ברבים, בכי וחיבוקים וחיבורים, אז יש מזל שלנו שאנחנו נמצאים פה בקהילה.
אדל ראמר, ניצולת נירים, התגוררה כמעט חמישים שנה בקיבוץ. לפני חודשיים עברה עם חלק מחבריה לבאר שבע. "נשאלתי איך ההתאקלמות בבאר שבע, מבחינתי אין. אני לא רוצה. אני לא תולה תמונות על הקיר. אני רוצה רק לחזור הביתה", אומרת אדל, "אנחנו שמרנו על הגבולות מאז קום המדינה. עוד לפני זה, האכלנו ומאכילים את המדינה מאז שקמנו, אנחנו קיבוץ חקלאי. המדינה והצבא חייבים לנו. הם לא שמרו עלינו, חייבים להחזיר לנו את החטופים ולהחזיר לנו את הביטחון. כי אם אנחנו מוותרים על נירים אנחנו יכולים לוותר על המדינה".
אין הערכה מדויקת כמה חזרו לעוטף. לעיר שדרות עדיין לא חזרו כששת אלפים איש, למועצת אשכול תשעת אלפים לא חזרו. גם למועצת שער הנגב לא חזרו כששת אלפים תושבים. עוד כמה אלפים למועצות הקטנות. ישובים שלמים נטושים, כמו קיבוץ בארי.
עוד בנושא
אבידע בכר, רכז גידולי שדה בבארי, נפצע אנוש בשבעה באוקטובר. אשתו דנה ובנו כרמל נרצחו מול עיניו ועיני בתו בממ"ד. אחרי חצי שנה הוא משתחרר מבית החולים – אבל לא חוזר הביתה. הוא דווקא רואה את התקווה באופק. בכר מספר: "יש בקיבוץ בסביבות 100 איש שישנים בו. נחזור לשם. נרצחו לנו 98 איש, זה 10% מהחברים בקיבוץ. כרגע עובדים פה כל יום חמש מאות, וישנים בלילה מאה. בקיבוץ יש כמה עוגנים, חדר אוכל זה כמו בית הכנסת שלנו, נפגשים שם כמה פעמים ביום".
לא ברור מתי הם יחזרו הביתה, אבל הבן שלו, שאיבד אח ואמא, חזר בעצמו לקיבוץ מיד לאחר הטבח. "רותם היה בהודו בשבעה באוקטובר", הוא אומר, "ביום ראשון הוא כבר היה אצלי בבית החולים ואז חזר לקיבוץ".
אפשר יהיה לנסות להמשיך קדימה גם עם צלקות שלא יגלידו - רק כאשר החטופים יחזרו הביתה. איש לא האמין שחצי שנה אחרי עדיין הם יהיו בשבי המחריד, וסוף למלחמה לא יראה באופק.
"בינינו לבין המדינה היה חוזה" אומרת אדל ראמר, "אנחנו נתיישב פה, נגדל ירקות ונאכיל את המדינה ואתם תשמרו עלינו. המדינה לא עמדה בהתחייבויות שלה. אז אני מבקשת שהיא תתחיל לעשות את זה".
