יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, שמצוין היום (שני), מקבל משקל אחר בצל המלחמה. מחקרים מראים שמלחמות וטראומה מחריפים אלימות במשפחה - האיום הקיומי מעורר חרדה, חוסר שליטה, עצבנות ותסכול. הסיכון אף גובר עבור משפחות שפונו מביתן: הפגיעה במצב התעסוקתי והכלכלי, הצפיפות במגורים בבתי מלון, חוסר הוודאות והיעדר רשתות תמיכה קהילתיות - מגבירים את הסיכון לאלימות. אז איך זה שדווקא עכשיו, באחת התקופות הקשות שידעה ישראל, יש ירידה בכמות הדיווחים על אלימות?
לפי משרד הרווחה, מ-7 באוקטובר 2023 ועד אוקטובר 2024, חלה ירידה בכמות הדיווחים על אלימות, התיקים שנפתחו והנשים שהגיעו למקלטים. זאת לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
האמת היא שהמלחמה לא מפחיתה אלימות, אלא מסווה אותה. לפי מחקר מקיף שפורסם בספטמבר 2024 עבור משרד הרווחה - רוב הנפגעים לא מדווחים. רק 41% מהנשים ו-20% מהגברים שנפגעו מאלימות פיזית פנו לעזרה. וגם אז, רוב הפניות נעשו לגורמים פרטיים כמו פסיכולוגים או רבנים בקהילה, ולא למשטרה או לרווחה.
הנתונים האלה יכולים להצביע על חוסר אמון במשטרה ובשירותי הרווחה ועל כמה הם נתפסים רלוונטיים ויעילים. גורמי המקצוע מעריכים שגם הטראומה הלאומית והמצוקות הקשות במלחמה מייצרות תחושה של חוסר לגיטימציה להתלונן. לצד זאת יש את החשש של נשים רבות לעזוב את הבית תחת האיום הביטחוני - במיוחד אם הן חוו פגיעה כלכלית במלחמה.
כמו כן, עמותת נשים נגד אלימות מדווחת כי אומנם פחות נשים פנו לקבלת סיוע במקלטים לנשים נפגעות אלימות מאז פרוץ המלחמה, ביחס לתקופה המקבילה אשתקד, אך משך השהות שלהן במקלט משמעותית ארוך יותר. המציאות הקשה משתקפת במספרים: מתחילת המלחמה נרצחו 22 נשים, 16 מהן על ידי בני זוגן. אבל רצח הוא רק הקצה והחוכמה היא להתערב עוד הרבה קודם.
איפה המדינה?
במקום להגביר את ההגנה על נשים בשעת חירום, דווקא במלחמה הופסק המימון לפורום מיכל סלה - ארגון שפועל למניעת אלימות כלפי נשים באמצעות פיתוחים טכנולוגיים. בינתיים אין בישראל תוכנית סדורה להתמודדות עם התופעה. התוכנית הלאומית נכתבה לפני יותר מעשור ובמקום שכל המשרדים הרלוונטיים יתכננו ביחד איך להוריד את האלימות, עובדים בשיטה של פלסטר על פלסטר.
גם חוק הפיקוח באמצעות אזיק אלקטרוני, שנועד לוודא שגבר אלים לא יתקרב לאישה מאוימת והיה למהלך הדגל של המשרד לביטחון לאומי בנושא - עבר בצורה דלה וחסרת שיניים. בכל חודש מוגשים בממוצע 850 צווי הגנה למקרי אלימות במשפחה. מתוכם, ניתן לבצע איזוק אלקטרוני רק לאחר הערכת מסוכנות. אלא שהחוק קובע מכסה של 25 הערכות מסוכנות בלבד שניתן לבצע בכל חודש, ללא תלות במספר המקרים הדורשים בדיקה כזו.
בנוסף, כשהחוק עבר, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר אישר מכסה מצומצמת מאוד של 200 אמצעי מעקב בשנה. מכסה זו אמורה לשמש גם את הילדים המאוימים. לפיכך, גורמי רווחה מעריכים שבפועל בכלל רק כ-100 אמצעי מעקב יוכלו לשמש נשים מאוימות. זה אומר שרוב הנשים שזקוקות למענה בזמן סכנה, לא יכולות לקבל אותו.
אלימות כלפי נשים משפיעה לא רק על חייהן, אלא עלולה להוביל לדפוסי אלימות אצל ילדים החשופים לה. ללא שינוי מערכתי משמעותי והקצאת משאבים ראויה, כולנו נמשיך לשלם מחיר כבד. אז האם נחכה עד שיהיה מאוחר מדי, או שנבין שהגנה על נשים היא חלק מהותי מהביטחון הלאומי?
