בית המשפט המחוזי בבאר שבע דן היום (ראשון) בטיעונים לעונש בתיק אסון נחל צפית. בדיון הטיעונים לעונש באסון נחל צפית, שבע שנים לאחר האסון בו נספו תשעה בני נוער, התפתחה סערה כשפרקליטי המורשעים ביקשו להציג מסמך המעיד על פיצוי כספי שקיבלו ההורים בהליך אזרחי. "איזו ציניות מכוערת, אין להם גבולות", הגיב אחד האבות השכולים.
במקביל נודע כי אחד המעידים לטובת המורשעים הוא פרקליט בכיר בפרקליטות, שבעבר שימש כמדריך במכינה. מהפרקליטות נמסר כי "קיבל את האישור הנדרש, מעיד אך ורק על תקופתו כמדריך במכינה".
"הילדים שלנו מתו סתם"
"בדיוק כמו בשבעה באוקטובר - יהירות וזחיחות, התעלמות מכל האזהרות, קורצו מהתנשאות ושוביניזם, בדיוק כמו שהתייחסו לתצפיתניות", אמר אייל בללי, אביה של גלי ז"ל. "לפעמים אני שומע את ההורים השכולים מהמלחמה ואני אומר - לפחות הייתה להם מטרה מאוד חשובה להילחם עליה. הילדים שלנו מתו סתם. לא הייתה שום מטרה להשיג. אפשר היה לעצור את הטיול מאה פעם".
דורית ברהום, שאיבדה את בתה מעיין בת ה-17, העידה: "אני לא מפספסת שום דיון. לא רוצה שהזיכרון שלה יזדהם. היא הייתה הילדה היחידה שלי. למדה במגמת תיאטרון, אח"כ הצטרפה לצופים. הבטיחות הייתה הדבר הכי חשוב לה".
"נותרתי במאסר עולם 2,495 ימים ולילות", המשיכה ברהום. "האשמים מביטים בדיונים כאילו אני שקופה. ביום הראשון, כשמעיין הייתה בחזקת נעדרת, במקום לענות לנו התייעצו עם עורכי דין. הם ישבו לסדר את ההגנה שלהם ואני באבו כביר".
ההורים הבוכים והרועדים הצביעו על דפוס חוזר: "ההתייעצות עם עורכי דין כבר בזמן שמחפשים גופות, היהירות, התנשאות, מחיקת כל בדל ביקורת בזלזול, חוסר התייחסות לאזהרות גורמים מקצועיים, ציפוף השורות והתגייסות הבכירים אחד למען האחר".
"זה לא היה אסון מקרי", הדגישו. "גם הגילויים אחרי האסון לכך שמדובר בהתנהלות ארוכת שנים שהוסתרה. חוסר היכולת להתנצלות כנה גם עתה, דורסנות מול הורים שכולים, וגם הוועדה שבחשו בה אנשים בעלי אינטרס וכך נראות המסקנות שלה".
"זה עינוי דין"
"שבע שנים מאז האסון, שש שנים מתחילת המשפט", סיפר אחד האבות. "הם גוררים אותנו כבר שש שנים מכל הארץ בכל מזג אוויר. דיונים מתבטלים ונדחים - זה ממש עינוי דין. הם זחוחים, לא ביקשו סליחה רצינית והם ממש בטוחים שהם לא אשמים".
המחיר הבריאותי כבד: "אובחנתי עם תסמונת הלב השבור", העידה ברהום. "חשבתי להתאבד כמעט כל יום". איציק אור, אביה של אלה, הוסיף: "חליתי ואני נזקק לטיפול קבוע. עברתי אירוע לב ראשון שנגרם כתוצאה מלחצים קיצוניים".
"תחושתי שמדינת ישראל כולה לא נלחמת כנדרש למניעת אסונות כאלה", סיכם אחד האבות. "מגיע להם לשבת שנים רבות מאחורי סורג ובריח, גם כדי שאחרים יורתעו וידעו שעל פשע יושבים שנים רבות".
במהלך הדיון התפתחה סערה כשפרקליטי המורשעים ניסו להציג מסמך על פיצויים שקיבלו ההורים. "אפשר להחזיר את הכסף ולקבל את הילדה?" הגיבה אם שכולה.
בנובמבר האחרון, כמעט שבע שנים לאחר האסון בנחל צפית בו נספו תשע נערות ונער, בית המשפט הרשיע את מנהל המכינה ומדריך במכינה, יובל כהאן ואביב ברדיצ'ב, ב-10 עבירות של גרימת מוות ברשלנות ובשתי עבירות של חבלה ברשלנות. זאת בניגוד לכתב האישום המקורי, בו נקבע כי סעיף האישום הוא המתה בקלות דעת.
בהכרעת השופטים נטען כי הבסיס להכרעה נשען על כך שלא נמצא היסוד לפיו השניים היו מודעים לסכנה. העונש המקסימלי בעבירות מן הסוג - שלוש שנות מאסר. "אדם מן היישוב היה צופה את התוצאה מול הסיכונים. בניגוד לטענת ההגנה, זו לא עבירה אחת אלא עשר, זה המעשה המוסרי וקדושת החיים של כל קורבן ושל כל משפחה".
הורי עשרת תלמידי המכינה שנספו, הביעו תסכול נוכח גזר הדין. הדר אלפי, אימו של צור שיתפה את כאן חדשות: "מפח נפש. אין מילים לתאר את התחושה הקשה. איך נקבע שלא היו מודעים לסכנה? מה קידשו כאן?".
רותם בר שלום, אימה של אילן שנספתה גם היא: "תפיסה של זחיחות ויהירות, של 'אנחנו יכולים לשיטפון'. השופט לא הרים את הדגל עבור שפיות לחברה הישראלית. מאכזב וכואב".
בהכרעת הדין נמתחה ביקורת קשה נגד מנהל המכינה, יובל כהאן: "נותר ספק סביר שיובל הפנים את הודעות אביב שנכנסים לצפית. יובל היה מנותק מהקבוצה 13 שעות. הפעם הראשונה ששוחח עם אביב אחרי שיחתם, הייתה אחרי האסון".
שורת המחדלים שנחשפו
בכאן חדשות פרסמנו אודות מחדלים בטיחותיים רבים וקשים באותה מכינה, גם בטיול שיצא אל הפועל שנה קודם. ראש המכינה, לפי עדויות חניכים, דאג להפוך את המחדלים והסכנות שניצלו מהן – לבדיחה, או למדיניות - כאילו כך מטיילים. כמה מהטיולים הסתיימו בחילוצים, אחרי שחניכים נפגעו ממכות שמש קשות, או כמעט נפגעו משיטפון אחר או היפותרמיה.
באותו טיול, שנה בדיוק לפני האסון היו מחדלים רבים; תגובת יובל כהאן הייתה תחקיר שבו הטיל את האשמה על חניכה כי לדבריו לא שתתה מים לפני. במקביל שיבח את צוותי החילוץ שלא הטיפו לו מוסר, כמו אחרים לדבריו. המחלצים הוותיקים היו מזועזעים מההתנהלות של המכינה ומתגובתו, שהייתה בלי התייחסות למחדלים הקשים, ועם מסקנה לא רלוונטית בהכרח. אבל גם הם – כמו חניכי המכינה – לא דיווחו על המחדלים, גם כשנחקרו במשטרה.
בנוסף, פורסם כי שניים מתוך שלושת חברי ועדת החקירה היו מצויים בקשר קרוב עם אנשי המכינות. החברה השלישית, השופטת, הודתה לבסוף כי לא עשו את עבודתם נאמנה ושהמכינה נסגרה לבסוף בניגוד לרצון מנהליה, רק בעקבות התפרצות של סבתא מול התורם המרכזי.
אלו שמות הנספות והנספים באסון: אילן בר שלום, עדי רענן, אגם לוי, יעל סדן, שני שמיר, מעין ברהום, אלה אור, רומי כהן, גלי בללי וצור אלפי.
