אין אחת ואחד שלא פגש את 7 באוקטובר. לכולנו נשאר פצע פתוח שעדיין לא הגליד. אחרי הטבח, לרוב האנשים במדינה - גם לאלה ששילמו את המחיר היקר מכל - היה בית לחזור, קרקע מוצקה, והם יכלו להשתקם. אבל לנו - תושבי כפר עזה והיישובים ה"אדומים" - 7 באוקטובר, אחרי אותו יום בו עברנו שבעה מדורי גיהינום, התחיל המדור השמיני של הגיהינום.
בימים האחרונים, החליטו חברי קהילת כפר עזה, אחרי חודשים של דיונים, ברוב של 69% - להעתיק את שכונת "הדור צעיר", אחת הנקודות הכי רגישות וכואבות בסיפור של כפר עזה, ולהעביר אותה סמוך לקיבוץ. זו השכונה ממנה נחטף לעזה אחי אלון הגיבור ז"ל יחד עם שישה מחבריו, וגיבורים וגיבורות נוספים שנרצחו בביתם. חברי הקהילה החליטו שבמקום ממנו יועתקו המבנים - יהיה אתר הנצחה. על חורבות השכונה תיבנה שכונה חדשה.
ההחלטה התקבלה ברוב גדול ובזאת הגיע לסופו ויכוח ארוך, קשה ורגשי בין משפחות שרוצות להיאחז בכל פיסת זיכרון מול חברים שלא רוצים לגור במקום שנראה כמו מחנה השמדה.
לצערי, ההחלטה והוויכוח הבלתי אפשרי הזה גלש ממחוזות הקיבוץ והגיע לרשתות החברתיות ולתקשורת. הדבר למעשה חשף בפני עם ישראל איך נראה המדור השמיני של הגיהינום; אותו מקום בו אין צודקים ואין טועים, כולם על הקצה, אין מי שלא נרצח לו, אין מי שלא נחטף לו, כולם פליטים, וקהילה שהייתה פעם מאוחדת, התפצלה לתתי-קהילות.
ההחלטה הזאת היא חלק משרשרת החלטות נוראיות, מורכבות וקשות שחברי הקהילות שעברו את הנורא מכל, עדיין צריכים לקבל. זה התחיל מאיפה נקבור את היקירים שלנו, המשיך באיפה יהיה היישוב הזמני, ולמעשה - בכל נקודת זמן בשנתיים וחצי האחרונות - אין לנו ודאות, אין לנו בית, אין לנו שום דבר יציב בחיים.
כל החלטה היא כמו להסתכל על פצע שותת דם, שאתה יודע שהדרך הכי טובה לעצור את הדימום היא ללחוץ על הפצע. זה כואב, זה שורף אבל הגוף צריך להתחיל תהליך של החלמה ושיקום. כל החלטה שקהילת כפר עזה קיבלה היא מהסוג הזה.
שכונת "הדור צעיר" הייתה הלב הפועם של כפר עזה. השכונה הזאת סימלה את ההפך הגמור מכל מה שעבר עליה בטבח 7 באוקטובר. עד לאותו יום נורא, השכונה הזאת הייתה צעירה, תוססת ומלאת חיים. 48 דירות יחיד, מחוברות במדשאות וזולות שמלאות 24/7 בצעירים וצעירות שכל חייהם לפניהם. בכל רגע נתון קורה שם משהו, תמיד יהיה מי שיציע לך קפה מוקדם בבוקר ובירה בערב (לפעמים גם בבוקר), אווירה של חופש וחוסר דאגות.
באותו יום של טבח 7 באוקטובר, לקראת השעה 10:00 בבוקר, אחד הניצולים היחידים מ"הדור הצעיר" תיאר שהוא ראה 20 מחבלי נוח'בות ב-ח' מחלקתית מתחת לחלון שלו, עושים בדיקת כוננות. לאחר מכן שמע קריאת קרב והם החלו לשטוף את השכונה.
אז קיבלתי מאחי אלון הגיבור ז"ל הודעה שנכנסים אליו לדירה. במשך כמה ימים חשבנו שכל מי שהיה מנותק קשר נרצח ולא ניתן לזהות את הגופות. בהמשך גילינו שאלון נחטף יחד עם שכניו, גלי וזיוי ברמן, אמילי דמארי, דורון שטיינברכר, עמית סוסנה ויותם חיים. מי שלא נחטף מהשכונה נרצח באכזריות שקשה לתאר, והניצולים הספורים ששרדו הם נס גלוי שכל אחד מהם הוא חומר לסדרה בנטפליקס. "הדור הצעיר" היה המקום האחרון בכפר עזה עליו צה"ל הצליח להשתלט בחזרה והפך לסמל להפקרה, לחידלון ולגבורה. הסיפור של שכונת "הדור צעיר" הוא רק חלק מהפצע הפתוח שעברנו בטבח, בו נרצחו 62 מחברי הקיבוץ, ונחטפו 19, בהם משפחות שלמות, נשים וילדים. אנשים שאני מתגעגע אליהם בכל רגע ביום.
במדינה מתוקנת, היינו רואים ניסיון לאומי לשמר, להנציח ולזכור כל פרט מ-7 באוקטובר. לצערי הבריחה מהאחריות, המלחמה על הנרטיב וההימנעות הכפייתית מהקמת ועדת חקירה ממלכתית - ממחישה יותר מכל את רצון הממשלה לשכוח ולהשכיח. במקום שיוקם אתר הנצחה לאומי, שכמותו לא נראה בעולם לזכר הטבח הנורא שעברנו - כל קהילה מנציחה בדרכה שלה. לכן, חברי קהילת כפר עזה, ורק הם, יכולים להחליט איך ייראה הקיבוץ בו הם הולכים לגדל את הילדים שלהם. הדיון הציבורי הוא חשוב ומעניין אבל הוא רק נותן לעם ישראל טעימה איך נראה המדור השמיני של הגיהינום.
ואם הגעתם עד לכאן, אגלה לכם סוד, אני הצבעתי להשאיר את שכונת ה"דור צעיר". למרות הכאב האדיר אני מקבל את החלטת החברים.
