להדחקה כמנגנון פסיכולוגי יש יתרונות, ועדיין מוזר להמליץ עליה כאסטרטגיה לאומית. בוודאי כשההמלצה מלווה בגינוי חברתי למעיזים להתלונן על החסרונות המסויימים שבתקופת המלחמה. ישנם שרים בממשלה, אנשי תקשורת וצייצנים בטוויטר, שגילויי עייפות אחרי לילה של אזעקות מביאים אותם לכעס ממש.
לדידם, החוסן הלאומי דורש הפגנת סיפוק תמידי מהזכות לשמש עורף למלחמה הצודקת מול איראן, ומי שקשה לו, לפחות שיתבייש בשקט. יש מילואימניקים, תושבי קו עימות וילדים רעבים באפריקה, ולכן מצופה מהאזרחים הפשוטים לברך על גורלם ששפר עליהם.
ברור, כמובן, ממה נובע הגנאי: מהחשש שהמתלוננים מבקשים בעצם להפסיק את המלחמה, או למצער מפגינים חולשת-רוח שתביא לכך בסופו של דבר. ההפך הוא הנכון. המסתפקים במועט שמכחישים את הקושי הם חסרי ציפיות, או חסרי אמונה, ביחס למציאות הישראלית. ההדחקה שלהם היא סוג של אובדן תקווה.
הקוטרים - הם יודעים שיכול להיות כאן הכל. הם גם אלה שילחמו בשביל זה. חוסן אזרחי אמיתי מצוי אצל שותי המאצ'ה-לאטה, שיסננו קללה בדרכם למקלט שהפריעה את הפסקת הקפה ואחר כך יבקשו חדש, כי הקודם התקרר עד להודעת השחרור מפיקוד העורף. אשריכם שדברי מותרות חביבין עליכם. בריאות של חברה אזרחית נמדדת גם בבריאות הנפש, וזו דורשת שלא נדמה את עצמנו למייבשי-ביצות. יש לנו ארץ נהדרת, גם אם משהו השתבש לרגע.
אישית, אני עומדת ללדת בימים הקרובים וצפויה לעשות את זה מאחד החניונים של בתי החולים הקרובים לביתי, שהוסבו לחדרי לידה משותפים. הגעתי לאחד מהם השבוע כדי להתרשם. אכן התרשמתי עמוקות, ואני מודיעה מראש שבכוונתי לקטר כל הדרך להורות. חשוב מכך, אם האנשים שמסתובבים במעבר בשירת "עם ישראל חי" ינסו לחבק אותי עם דגל בדרכי ללידה, הנחיתי את בעלי לנטרל אותם בכל אמצעי. יש לי מחשבה רדיקלית שאפילו יולדות במלחמה זכאיות שישאלו אותן קודם אם הן מעוניינות, ממש כרגע, להיות לסמל התקומה של עם ישראל לדורותיו.
מי יותר ציוני? מי שחושב שלידה משותפת באזעקות כאן היא תקלה, או מי שיטען בתמימות שאין בזה שום בעיה? הראשונים, לפחות, עוד לא התייאשו מארץ הקודש.
