טקס הדלקת המשואות השנתי נועד לשקף תמונת מצב של התרבות הישראלית, ובהקשרים הפוליטיים הוא אכן עושה זאת מצוין.
ראו, כדוגמה, את התפתחות הסערות התקשורתיות סביבו במרוצת השנים האחרונות: בשנת 2018 נראתה המהומה סביב דרישת השרה הממונה מירי רגב לשלב נאום של ראש הממשלה באירוע כפארסה חסרת תקדים. היום, כמובן, לא היינו מנידים עפעף.
בשנה שלאחר מכן מתח מבקר המדינה ביקורת על חלוקת רוב הכרטיסים לטקס למקורבים פוליטיים, ובשנים 2022 ו-2023 נכתבו אלפי מילים על אופי הטקס שהשתנה, לכאורה כתוצאה מפעולה מכוונת שנועדה להאדיר משיאי משואה בעלי אוריינטציה מסוימת.
מאז 7 באוקטובר הפכה המחלוקת שלקראת יום העצמאות לקיצונית בהרבה. בשנת 2024, לראשונה, הוטלו חרמות על הטקס בידי קבוצות שלמות - תושבי קיבוצים, חברי אופוזיציה, אומנים שסירבו להשתתף בו ואפילו לפחות חמישה אישים שנבחרו להשיא משואה בעצמם, אך ויתרו על הכבוד.
הנימוק הרשמי לחרם נע בין חוסר טעם בחגיגות בעת מלחמה לחוסר נכונות להשתתף בחגיגה שמאורגנת בידי הממשלה המכהנת. בשנה שלאחר מכן כבר נבחרו בקפידה לא פחות מ-35 משיאי משואות, כדי שלא יחסרו. גם אז, ירדנה ארזי ובועז שרעבי בחרו לסרב להשתתף במעמד.
נהוג לומר על הטקס שהוא נעשה, עם הזמן, פחות ממלכתי משהיה. זה עלול להתברר כניסוח שהופך סיבה ומסובב. אם נניח שתפקיד הטקס נותר זהה בשיקוף הממלכתיות, נצטרך להסיק שהממלכתיות הישראלית עצמה היא שמשתנה.
השנה, 2026, ניכר בבחירת משיאי המשואות כי ה"ממלכה" כבר לא מנסה לקלוע לקונצנזוס כלל-ישראלי. קל היה לבחור במייסד מכינה קדם צבאית שלא התפרסם דווקא בקריאה להרס בתים בעזה, למשל. זו לא בחירה אקראית, או בלתי-מחושבת, אלא להפך: היא נועדה לאותת למחנה מסוים, ולנכר את מתנגדיו.
זו, כמובן, החלטה שקשה לנתק מהחרמות של השנים האחרונות כלפי הטקס הממשלתי. ועדיין, האחריות לשלום בית לאומי מונחת תמיד יותר על הממשלה עצמה בהשוואה לקבוצות אזרחים. כשהאוחזים בשלטון פונים רק לקהל בוחריהם הפוטנציאלי בנסיבות הטקסיות של יום העצמאות, זה לא רק בלתי נדיב. זו הצהרת כוונות במלחמת התרבות הישראלית שלאף אחד לא כדאי להיכנס אליה.
