לגמרי לא בטוח שנתניהו יכול היה, בסיבוב הנוכחי, "להוציא" מטראמפ תוצאה טובה יותר בלבנון או באיראן. שותפות עם פרטנר גדול וחזק ממך כרוכה תמיד בכפיפות למטרות זרות. אף ישראלי לא אמור היה להשלות את עצמו שישראל עצמאית לפעול במלחמה הנוכחית, במנותק מארצות הברית.
גם הביקורת של יריביו הפוליטיים של נתניהו על "חזרה למדיניות הסבבים" לא אומרת יותר מדי. מי שלא רוצה בסבבים של ניהול הסכסוך, צריך להסביר מה האלטרנטיבה, ורצוי שההסבר יהיה מתקבל על הדעת. המערכת הפוליטית הנוכחית לא מציעה פתרונות מדיניים או צבאיים כאלה.
הצרה הפוליטית שאליה נקלע נתניהו, שוב, עם סיומה המסתמן של המערכה הנוכחית בצפון - נוגעת כמעט רק לאופן שבו הוא עצמו בנה את הציפייה הציבורית. יש גבול למספר הפעמים שבו אפשר לטעון שהשגת הכרעה לשנים ארוכות, בתוך חודשים ספורים.
מי שהאמין שמערך הגרעין של איראן הושמד בסיום מבצע "עם כלביא", והצליח ליישב את הסתירה ביציאה למבצע נוסף להשמדתו כעבור פחות משנה, לא יוכל להתרצות אם המערכה תסתיים בהסכם לאי-פיתוח נשק גרעיני איראני ל-20 שנה. תושבי הצפון, ששמעו בסוף מלחמת "חרבות ברזל" את ההבטחה שחיזבאללה לא ישוב לתקוף בקרוב, לא ימהרו להשתכנע פעם נוספת.
החוכמה המקובלת בזירה הפוליטית הישראלית היא שמבצעים צבאיים תורמים לפופולריות של ממשלה מכהנת. אלא שגם ההפך נכון: סיומם של מבצעים הוא בלתי-פופולרי, כשאין באמת "ניצחונות מוחלטים".
נתניהו קיווה לצאת למערכת הבחירות הקרובה כשהוא נישא על גלי ההצלחה הצבאית. זה יכול לקרות באחד משני תרחישים: אם המלחמה בכל זאת תימשך חודשים ארוכים נוספים או אם הממשלה תמצא דרך טובה בהרבה לשכנע שנחלנו את ההצלחה המצופה. שניהם נראים בסוף השבוע הזה פחות סבירים.
