המילה הראשונה שעולה לראש היא "הזיה". מאז 7 באוקטובר אומרים לנו שהישראלים התפכחו מהתקווה לשלום, שהציבור מאס באשליות על חיים נורמליים בארץ הזו ולפיכך הפסקול שלנו התחלף בהתאם מ"נולדתי לשלום" ל"חרבו דרבו". כבר בעשור הקודם גיא מזיג ביטא את הסנטימנט הזה כשכתב בשירו "לבד במדבר": "חשבנו שהבנו עם מי יש לנו עסק, כיוונו לשלום וכיוונו עלינו נשק".
כשהצבעתי במצעד הלהקות הצבאיות ל"שיר לשלום" חשבתי שזוהי הצבעת מחאה, הליכה נגד הזרם. אמרתי לעצמי שאולי אני מבזבז את הז'יטון שלי על סוס חסר סיכוי, אבל לפחות אבטא איזו תפיסה נכחדת של ישראליות מפעם. אולי הסחורה המאובקת הזו תנצנץ אי שם במורד הרשימה ומישהו ייזכר שפעם חשבנו שלא רק ששלום זו לא מילה גסה, אלא שהלהקה של הצבא העיזה לשים אותו על ראש שמחתה ולשיר אותה בצעקה גדולה.
חשבתי שרוח הזמן אמורה הייתה להביא לצמרת המצעד שירי קרבות כמו "גבעת התחמושת", חגיגות סוף מלחמה כמו "פרחים בקנה", קריאות מורל ליחידות כמו "גולני שלי" או "הרעות" הישן והטוב שבטח יעלה כפורח לנוכח גילוי אחוות המילואימניקים במאות הימים שנתנו. אבל בשוך הקרבות התברר שהצטרפו אליי רבים. האם גם עבורם הייתה הבחירה ב"שיר לשלום" הצבעת מחאה? או שאולי סתם בחרו בשיר הכי ידוע ופופולרי שהיה לרשימה להציע. והם, כטבעם של ישראלים, פשוט חובבי מותגים.
זה היה שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. יענקל'ה רוטבליט הצעיר, שאיבד רגל מאש מרגמות בשער האריות, ביקש להביע לא רק את המיאוס מהמלחמה אלא גם את המיאוס ממושג הניצחון. השיר הזה - שגם ככה עבר חרמות וצנזורה לאורך השנים - כלל שינוי מוכתב מלמעלה כבר עם צאתו לעולם.
רוטבליט כתב "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות". כמו כדי לומר, המשחק המדמם שלכם במנצחים ומפסידים גובה קורבנות. אין ניצחון, גם לא בהירואיות של מערכה שהוכרעה בשישה ימים. עבור מי שמסר את נפשו וגופו, אין לכך משמעות. מפקדי הצבא, אז כמו היום, לא אוהבים שמבטלים את האפשרות לניצחון והמשפט שונה ל-"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". עדיין רדיקלי.
כמעט 60 שנה אחר כך, רוטבליט - שכבר אין מי שיצנזר אותו - ממשיך באותו הקו. ממקום מושבו ביוון, משקיף בדאגה על מולדתו, הוא כתב את השיר "השקר יושב בראש השולחן" שבוצע על ידי ההרכב "החצר האחורית" ויצא לרדיו בשבוע שעבר. את מה שהוא חושב על אשליות ניצחון אפשר למצוא במשפט "הֵם הוֹלְכִים אַחֲרָיו, נִלְהָבִים עַד טִמְטוּם לְמַסַּע נִצָּחוֹן שֶׁכֻּלּוֹ מַפָּלָה".
ייתכן שהבחירה ב"שיר לשלום" לא קשורה לשלום. זה בכלל לא הטקסט, לא המסר ואפילו לא המנגינה. אולי הבחירה בשיר ההוא של להקת הנח"ל היא פשוט געגוע לעידן שבו משוררים עשו כותרות, שירים הכתיבו את סדר היום והתרבות ישבה בראש השולחן.
ארקדי דוכין מספר בראיונות על אירוע מוזר שקרה לו אחרי הפריצה הגדולה של "החברים של נטאשה" בסוף שנות ה-80. בשיר "זקוק לך" שנכלל באלבום הבכורה של הנטאשות, צועק ארקדי: "אמא חולה ואבא חסר אונים". עיתונאי אחד, חרוץ וחטטן, הרחיק עד לבית משפחת דוכין בקריות כדי לתהות על קנקנם של ההורים. בכותרת גדולה בעמוד הראשי של העיתון הוא פרסם את מסקנתו: "אמא לא חולה ואבא לא חסר אונים".
כן, אני מסכים בהחלט שזה מוזר לעשות בדיקת עובדות ללהיטי רוק, אבל יש גם משהו אופטימי ויפה בחברה שגיבורי התרבות שלה הם מוזיקאים, ושהטקסטים שלהם מספיק חשובים כדי להתעמק בפשרם, לבדוק מה עומד מאחוריהם ולעשות מהם כותרת גדולה לעיתון, במקומות שבהם כיום יש חמישה מאמרי פרשנות על ההצהרה האחרונה של טראמפ. אז השיר הזה, לשלום, שעשה כל כך הרבה כותרות ב-57 השנים מאז בא לעולם, אולי בסך הכל מבטא געגועים לא רק לשלום, אלא גם למעמדה של המוזיקה והתרבות העברית.
