החלטת בית המשפט העליון כי עמרי אסנהיים והתאגיד לא צריכים להעביר את חומרי הגלם מהריאיון עם אלי פלדשטיין בכאן 11 היא הרבה מעבר למקרה הספציפי. היא מזכירה מחדש את תפקיד העיתונות בדמוקרטיה, במיוחד בימים בהם מנסים לפגוע בה. מדובר באחת ההחלטות היותר חשובות של העליון.
מהמקרה הספציפי הזה אנו לומדים על התנהלות המשטרה. במקום לחקור כמו שצריך - לדרוש מהעיתונאי את חומר הגלם, ובלי הסבר ראוי: "המשטרה שינתה לאורך הדרך את הטעמים שבגינם מבוקשים החומרים - באופן המעורר תהיות".
בנוסף, ההחלטה מרחיבה את החסיון העיתונאי מעבר להגנה על שמו של המקור כך שיחול גם על מידע "לא לציטוט" או מידע שהגיע מתוקף יחסי אמון, שהם הבסיס לעבודה עיתונאית: "פגיעה בחופש העיתונות על דרך של חיוב העיתונאי למסור מידע שהגיע לידיו בשל אותה מערכת יחסים עדינה עם מקורותיו, גם כשאין מדובר במקורות סודיים או אנונימיים, מקימה חשש ממשי ל'אפקט מצנן'".
"העיתונאי עשוי להיתפס לא כזרועו הארוכה של הציבור, כי אם כזרועה הארוכה של המשטרה... אם מקורות יחששו כי מידע שמסרו לידיו של עיתונאי יתגלגל בבוא הימים למקומות להם לא כיוונו, ייתכן כי הם לא ימסרו את המידע לכתחילה... רתיעת הציבור מפני גילוי מידע לעיתונאים תוביל בסופו של יום לפגיעה בזכות הציבור לדעת".
ובכן, בית המשפט מדגיש שזה עלול להיות אפקט מצנן. מה שהשופט מנחם מזרחי קבע שלא נורא שיהיה? העליון אומר למעשה - נורא ואיום.
מדובר גם בתזכורת לחשיבות העיתונות, במיוחד בימים שהשלטון מנסה לפגוע בה - כשמצטטים מפסיקת עבר, וכמה עדכנית ורלוונטית: "בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עיתונות חופשית – יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית – אין דמוקרטיה".
לבסוף, החלטה התקבלה פה אחד: נשיא העליון עמית, שכתב את פסק הדין, השופט כבוב והשופט שטיין. איחוד בין דעות ליברליות ושמרניות, כי יש דברים שברורים לכולם.
