מונדיאל 2026 הוא לא רק האירוע החברתי-תרבותי-מסחרי-אנושי הגדול ביותר בהיסטוריה, אלא גם האירוע הכי פוליטי שידענו, כיאה לטורניר שהמארח הראשי שלו הוא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
אם בעבר היה נהוג לומר כי אין "לערב פוליטיקה וספורט", כיום זו נחשבת לאמירה מיושנת שאין לה מקום במציאות בה הכל פוליטי. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היסס לקחת צד בגמר הערב בין ספרד לארגנטינה, כשנפגש עם השגריר הארגנטינאי בישראל והקפיץ כדור. אם הגמר הערב היה מוכרע בקלפי ולא על המגרש בניו ג'רזי, אין לנו ספק שבשטח ישראל, ארגנטינה הייתה מביסה את ספרד. אבל עדיין, בכדורגל סופרים קודם כל כדורים ברשת.
נבחרות הכדורגל של ישראל ופלסטין אולי לא העפילו למונדיאל, אבל הן נוכחות בו בעל כורחן. במשחקים של נבחרת איראן ראינו מפגינים עם דגלי ישראל ודגל האריה והשמש של איראן טרם המהפכה האיסלאמית, ומנגד ראינו הרבה דגלי פלסטין ביציעים במשחקים של ירדן, מצרים, מרוקו ועוד נבחרות ממדינות ערב. שמענו קריאות "פלסטינה" בתהלוכה של אוהדי נבחרת בוסניה, ומאמן נבחרת מצרים חוסאם חסן הפך לאויב מספר 1 בישראל כשהקדיש את ההישגים של נבחרתו לעם הפלסטיני.
מה טבעי, אם כן, שגמר המונדיאל מפגיש "דרבי" בין המדינה הכי פרו-ישראלית כיום במערב, ארגנטינה, למדינה הכי פרו-פלסטינית, ספרד? בשתיהן מדברים ספרדית, אבל הרוח הפוליטית הנושבת הפוכה לגמרי. מהצד האחד הנשיא הארגנטינאי חאבייר מיליי, מדליק המשואה ביום העצמאות האחרון של ישראל, שספק אם היה מנהיג זר יותר פרו-ישראלי ממנו מאז הקמת המדינה, והמצד השני ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ'ס, מגדולי שונאי ישראל ומבקריה, ומהראשונים באירופה להכיר במדינה פלסטינית, במאי 2024, שמונה חודשים בלבד אחרי טבח 7 באוקטובר.
במשחקי הליגה הספרדית, ביציעים של מרבית הקבוצות אפשר לראות דגלי פלסטין פרוסים ביציעים, והתופעה בולטת במיוחד אצל הקבוצות מחבל הבאסקים. בנוסף, אוהד ספרד שמצולם ביציעים בכל משחק, שחקן הקולנוע הספרדי חאבייר בארדם, נחשב לאחד הקולות הכי פרו-פלסטיניים בהוליווד. אבל הכל מתגמד אל מול אקט אחד שביצע הסופרסטאר הצעיר של נבחרת ספרד, לאמין ימאל, כשבחגיגות האליפות של ברצלונה הניף דגל פלסטין, מעשה שהביא לביקורות עליו מצד מאמנו הגרמני בקבוצה, האנזי פליק, אך זיכה אותו בתמיכה גדולה כמובן מצד ראש ממשלת ספרד סאנצ'ס.
ליאו מסי אף פעם לא היה דמות פוליטית, אבל איכשהו בעידן שבו הכל פוליטי הוא נשאב לתוך הסיפור. התמונה שלו מבקר בכותל המערבי בירושלים עם כיפה לראשו (שצולמה אי שם בשנת 2013) חזרה לככב במונדיאל הזה, בעיקר מצד שונאי ישראל. מסי הרי הדיח את מצרים במהפך דרמטי בשמינית הגמר, ועוד לפני כן כיכב והביס את אלג'יריה וירדן, והפך לשנוא נפשם של רבים בעולם הערבי והמוסלמי.
בנוסף, אי אפשר להתעלם מהקשר היהודי של כוכב ארגנטינה. הרי בדרכו להפוך לכדורגלן מצליח מסי אכן נזקק לתמיכה מכמה יהודים משמעותיים: כשהיה בן 10 הוא סבל מבעיות בהתפתחות ובצמיחה, בגובה 1.26 מטר בלבד, היה זה רופא יהודי, ד"ר דייגו שוורצשטיין, שהמליץ לו על טיפול בהורמון גדילה, שסייע לפרעוש להתפתחותו הפיזית. ומי שהזמין את מסי להופעות הראשונות שלו במדי נבחרת ארגנטינה הבוגרת, כולל במונדיאל הראשון שלו ב-2006, היה מאמן יהודי אגדי בשם חוסה פקרמן, שטיפח את מרבית הכישרונות הארגנטינאים באותה תקופה.
סרטון אנטי ישראלי שנוצר ב-AI ורץ ברשתות:
נחזור לימינו - מונדיאל 2026 המחיש כמה אנחנו חיים בעידן הבינה המלאכותית - כשסרטונים שנעשו באמצעות כלי AI השתלטו על הרשתות החברתיות. וחלק מהסרטונים האלה נודפים מריח אנטישמי חריף וטוענים כי "הלובי הציוני" ששולט בעולם מנהל גם את פיפ"א ואת הכדורגל העולמי. בסרטונים אלה נראים נתניהו, טראמפ ונשיא פיפ"א ג'יאני אינפנטינו כמי ששומרים על לאו מסי וארגנטינה ודואגים להצלחתה באמצעות החלטות מלמעלה וטעויות שיפוט – דבר שנשען על קונספירציות חזקות שרצות עוד מהמונדיאל הקודם בקטר ב-2022.
מה רבה האירוניה? ב-2022 ההצלחה של מסי נחשבה לכזו שהונדסה בידי המארחים הקטרים (מסי אז כיכב בפריז סן ז'רמן, מועדון בבעלות קטרית), אך כעת ההצלחה של ארגנטינה מיוחסת לישראל, לפרוטוקולים של זקני ציון ולברית היודו-נוצרית שניצבת מול הברית המוסלמית-פרוגרסיבית.
לסיכום: הגמר בין ארגנטינה ומסי לבין ספרד וימאל הוא הרבה, הרבה מעבר לכדורגל, ומה שקורה במשך 90 דקות על מגרש כדורגל. הוא עולם ומלואו. והזווית הפוליטית היא רק אספקט אחד מיני רבים.
