לקראת גמר מונדיאל 2026, קרן נויבך ניסתה לענות על שאלה אחת: למה כדורגל מעורר בנו רגשות כל כך עוצמתיים? לצד יהונתן כהן, שדר גמר המונדיאל ואוהד כדורגל מושבע, היא יצאה למסע בין זיכרונות הילדות, היציעים והקהילות שנבנות סביב קבוצות כדורגל.
יהונתן מתאר איפה ומתי נהיים אוהדים ומפתחים זהות ושייכות, איך מצליח המשחק לעורר בו סערת רגשות, בכי והתפרקות, אפילו יותר מבחיים האמיתיים, ולמה הכדורגל תופס מקום ענק כל כך בחייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם.
"אני נחשפתי לכדורגל בהתחלה כמו הרבה אחרים, דרך הבית, בטלוויזיה, מונדיאל 1986, יורם ארבל משדר בשיאו", מספר כהן. כשנשאל איך הפך לאוהד כדורגל אמר: "זה סיפור יפה. גדלתי בירושלים, הוריי אינם ירושלמים. וכשבאתי לאבא שלי בגיל 5 אמרתי לו: 'אבא, אני רוצה ללכת למשחק'. אז הוא אמר 'אוקיי, בירושלים יש בית"ר, זו הקבוצה, אז בוא נלך לשם'. לקח אותי יד ביד.
המשחק לא היה טוב והייתה אווירה נוראית ביציע, כי כשהם מפסידים אז הקהל כועס ומתלהם וממש נבהלתי. הרגשתי לא בנוח. אבל לא ויתרתי על חלום הכדורגל. אמרתי לו 'אני רוצה לראות כדורגל, יש משהו אחר?'. הוא אומר לי 'תקשיב, הם לא קבוצה טובה בכלל, אבל יש הפועל ירושלים, בוא נלך לראות אותם'. אמרתי לו 'סבבה'. ובאמת הפועל ירושלים לא הייתה טובה וגם הפסידה באותו משחק, אבל משהו שם בווייב היה מכיל, נעים, או כזה שהרגיש לי הרבה יותר נעים להתחבר אליו. ושם אני נלכדתי באהבה הזו שבעצם מלווה את כל חיי, שמגדירה אותי בעצם עד היום. הפועל ירושלים".
עוד סיפר על הרגע בו הודיעו לו כי הוא נבחר לשדר את גמר המונדיאל: "זה קורה בזמן הבישולים ביום שישי בצהריים כשלפתע מבקשים ממני שיחת זום שמתחילה במשפט 'אני רוצה שתשמע את זה ממני ולא מאחרים', שזו התחלה של על פי רוב של בשורות שליליות ומדכאות. אבל המשפט הזה בסוף ההמשך שלו היה מדהים. לא ציפיתי, לא חשבתי, ודאי שבתוך תוכי חלמתי. ונדהמתי, והתגובה המיידית הייתה בכי, כן. ירדו הדמעות. סגירת המעגל של הילד הירושלמי ששמע 'שירים ושערים' וחלם על רק לשדר כדורגל, מוצא את עצמו שם בבמה הכי נחשבת".
