לפעמים חלומות מתגשמים, לפעמים כשהלב עוד תמים. אבל הבעיה עם המציאות הזו - שאף אחד לא בדיוק תמים באירוע הזה. בסוף ספטמבר 2025 עשה טראמפ את הבלתי ייאמן: הציג חזון מדיני שכולל את המסלול למדינה פלסטינית, את שחרור החטופים וקיבל תמיכה פומבית מראש הממשלה נתניהו.
כן, זה נשמע מפתיע, אבל הארכיון לא שוכח. הוא לא שוכח את סעיף 19 ביוזמת טראמפ, שקובע, אחרי רפורמה ברשות הפלסטינית ותנאים נוספים כמובן - הכרה בכך שמדינה פלסטינית היא שאיפתו של העם הפלסטיני ושייתכן שכך יווצרו "סוף סוף התנאים לדרך אמינה להגדרה עצמית פלסטינית".
הארכיון גם לא שוכח איך ממש באותו הזמן ראש הממשלה נתניהו ניצב בבית הלבן ואמר לעיני המצלמות כולם YES, I DO. לחזור לסרטון הזה מסוף ספטמבר 2025, מעורר היום ספק פליאה ספק גיחוך, לאור הקולות שנשמעו מהקבינט בימים האחרונים: "אני תומך בתכנית שלך שמשיגה את מטרות המלחמה שלנו. היא תחזיר לישראל את כל החטופים, תפרק את היכולות הצבאיות של חמאס ואת שלטונו ויבטיח שעזה לעולם לא תהווה איום על ישראל", כך דברי נתניהו מספטמבר 2025.
אז מה השתנה מאז? גם במועצת השלום תוהים בימים האחרונים. התשובה היא כרגיל, כפולה: כלום לא השתנה, וכמעט הכל השתנה. מאז ההסכמה ההיא בספטמבר, נתניהו שלח את השר דאז רון דרמר לחתום באוקטובר על מסמך היישום שהביא להחזרת החטופים כולם שהיו בחיים.
אך מהכותרת של סיום המלחמה בעזה שמופיעה במסמך, לא נשאר הרבה. המלחמה עדיין נמשכת, כך גם התקיפות והחיסולים בעזה. ישראל רק הרחיבה את השטח עליו היא חולשת - מ-52 אחוזים ל-60 אחוזים וכעת סביב 65 אחוזים מהרצועה.
גורם שהיה חלק מהדיונים אמר לי בימים האחרונים כך: "בעסקת החטופים אמרו שלא יחזירו את כל החיים. אחר כך שלא יחזירו את החללים. אחר כך שלא ישיבו את השבויים שלפני 7 באוקטובר. אחר כך שחמאס לא יסכימו להתפרז. הנה, בסוף הכל קרה".
אז זהו, שבישראל לא ממש האמינו שזה יקרה, וששוב הבליים-גיים הוא זה שיניע את הגלגלים. זה אולי מסביר מדוע למעשה - ישראל הרשמית לא אימצה את מסמך עשרים הנקודות של טראמפ. נתניהו אמנם תמך בו בקולו, מספר פעמים, אבל הוא לא הגיע לאישור רשמי בקבינט או בממשלה.
עם ההסכם לסיום המלחמה ולשחרור החטופים, החליט מי שהחליט לאשר בממשלה רק את הדבר המינימלי ביותר: קציבת עונשם של מחבלים ששוחררו מהכלא כחלק מההסכם. אי אפשר לחשוד בראש הממשלה נתניהו בתמימות במהלך הזה. הוא מתחבר פעם אחר פעם לאופן שבו מתקבלות כאן החלטות.
כך גם בהצטרפותה של ישראל למועצת השלום של טראמפ, בהחלטה ובמסמך בחתימתו של נתניהו - ללא דיון או אישור נדרש במוסדות כמו הקבינט או הממשלה. וכאן יש בעיה מסדר גודל אחר. מה יקרה בסוף ברצועת עזה, עם חמאס, או עם פירוזו תלוי בכל כך הרבה משתנים, מרביתם לא ידועים. אבל איך מתקבלות ההחלטות במדינת ישראל פעם אחר פעם, בזמן מלחמה, וודאי שבזמן קמפיין בחירות - זה כבר עניין שאינו תלוי בדבר.
