במשך שנים, בכל פעם שלאזור קיבוץ ניר עוז הגיע עפיפון או בלון, ידעתי שיש סיכוי טוב שעוד מעט הטלפון שלי יצפצף. לפעמים זו הייתה הודעה. לפעמים סרטון של עשן שעולה מהשדות. בצד השני היה אלעד קציר מניר עוז. הוא היה מעדכן אותי על עוד בלון, עוד עפיפון, עוד שריפה שפרצה במטעים של הקיבוץ, ותמיד, כמעט באותה נשימה, הוא גם היה מזהיר. זה מתחיל בעפיפון, הוא היה אומר לי. מי יודע איך זה ייגמר.
ב-7 באוקטובר אלעד נחטף מהבית שלו בניר עוז לעזה. חודשים אחר כך הוא נרצח בשבי. השבוע, כששוב הגיעו עפיפונים מעזה לעוטף, חשבתי על אלעד, על הסרטונים ששלח לי וכמה הזהיר. אלעד לצערי הרב כבר לא כאן כדי לשלוח את הסרטון הבא. אבל אולי לפחות הפעם כדאי להקשיב למה שהוא ניסה לומר אז, ולא רק הוא.
תושבי העוטף לא מוכנים יותר לקבל איום שמגיע מרצועת עזה כמשהו שצריך פשוט להתרגל אליו או להכיל אותו. הם כבר שילמו את המחיר של ההנחה שאפשר לחכות ולראות לאן הדברים יתפתחו. אולי העפיפונים האלה ייעלמו בעוד כמה ימים ולא יקרה דבר. הלוואי.
אבל אחרי מה שקרה כאן, קשה לבקש מהאנשים שחיים מול עזה להסתכל לשמיים ולומר לעצמם שוב: "זה רק עפיפון". ואני, בכל פעם שאני רואה אחד כזה, אני שוב שומע את אלעד.
