אין כמובן מקום להשוואה: בנימין נתניהו אינו ולדימיר פוטין. ישראל איננה רוסיה, ויש לקוות שגם לא תהיה. מטרתו של המאמר הזה איננה לרמוז שמישהו בישראל עושה משהו שדומה בחומרתו למה שעושה רוסיה. מטרתו לבחון דינמיקה של קבלת החלטות, מול דוגמה זמינה. זה הכול. אצלנו מדובר על ויכוח נוקב, לא על מלחמה. מדובר על שינוי חוק, לא על כניסה של טנקים. ובכל זאת, מעניין להשוות בין מה שקרה לפוטין כאשר החליט לצאת למלחמה נגד אוקראינה, ולמה שקורה לנתניהו (ואולי זה לא הוא, אלא עמיתיו שגוררים אותו) כאשר הם מנסים לצאת למלחמה נגד השיטה המשפטית הנהוגה בישראל. למה מעניין? כי יש דברים שבהם הדמיון ניכר: הערכת חסר של ההתנגדות הצפויה. הערכת חסר של היריב, של נחישותו, של נכונותו להתעקש. וכפועל יוצא: הערכת חסר של הסיכון הנוגע למחיר שייגבה מכולם, תוקפים ומותקפים, בגלל המהלך.
מה הכוונה ב״מדינה יהודית״? בואו להשיב על שאלון המדד
כל החלטה שלטונית אמורה להביא תועלת, ולכל החלטה שלטונית עלול להיות מחיר. בלי להיכנס כרגע לשאלה אם הרפורמה המשפטית נחוצה או לא נחוצה, ובאיזו מתכונת היא נחוצה או לא נחוצה, כאשר התקבלה החלטה לקדם אותה היא התבססה על לפחות שלוש ההנחות הבאות: 1. יש בה צורך (זו הנחת היזמים). 2. יש לשלטון כוח מספיק להוציא אותה לפועל (רוב קואליציוני). 3. הנזק שייגרם למדינה יהיה נמוך מהתועלת ברפורמה (כי ברור שאין טעם במהלך שמביא מעט תועלת וגורם הרבה נזק).
אלה שלוש הנחות שאפשר לייחס גם לנשיא רוסיה כאשר יצא למלחמה באוקראינה. הוא חשב שהמלחמה נדרשת, גם אם רוב העולם חולק על הנחתו. הוא חשב שבכוחו לנצח. הוא חשב שהתועלת שתהיה לו ממלחמה תעלה על המחיר הכרוך בה – ופוטין ידע שיהיה למלחמה איזשהו מחיר. מכאן הדמיון: פוטין טעה לפחות בשתיים מההנחות שלו. גם ממשלת נתניהו נראית, לפחות כעת, כמי שטעתה בהן. כאמור – נתעלם מההנחה הראשונה. נתעלם מהשאלה האם המלחמה באוקראינה באמת הייתה נחוצה לרוסיה, ונתעלם מהשאלה אם הרפורמה המשפטית באמת נחוצה לישראל, משום שברור שאלה הנחות שבלעדיהן אף אחד לא היה יוזם את המהלכים הללו. נתמקד בשתי ההנחות הבאות: 1. אנחנו יכולים, 2. התועלת גדולה מהנזק.
כמובן, עוד אי אפשר לחרוץ דין באופן סופי. האם רוסיה יכולה לכבוש את אוקראינה? ימים יגידו. המלחמה עוד לא נגמרה. אבל נדמה שדבר אחד כבר אפשר לומר: היא לא יכולה לעשות את זה באותה יעילות ומהירות שהיו מי שציפו ממנה. קשה להניח שפוטין בחר לצאת למלחמה בידיעה שכוחותיו יתקעו בבוץ, ייכשלו במשימותיהם, יתקדמו ואז ייסוגו, יתקלו באויב עיקש ואמיץ. קשה להניח שפוטין בחר לצאת למלחמה בידיעה שייגרר לשנה השנייה שלה כאשר הוא מבודד, חבול, נראה חסר אונים. לפני שנה, לפני המלחמה, רוסיה נראתה הרבה יותר מפחידה מכפי שהיא נראית היום. והתוצאה: מדינות כמו גרמניה, קנדה, ארה״ב, מרגישות בטוחות מספיק לשלוח טנקים לאוקראינה. הן לא חוששות שהטנקים יפלו בידי הרוסים. הן לא חוששות שהטנקים רק ירגיזו את הרוסים ויגרמו להם להעלות הילוך. הן זיהו שאין לרוסים הילוך גבוה יותר – אלא אם יפנו לצעדים הרסניים ממש. הן זיהו שהצבא הרוסי הרבה פחות מפחיד מכפי שנדמה היה רק לפני שנה.
מה שמערער כמובן גם את הנחת העבודה השנייה של פוטין: התועלת גדולה מהנזק. לפחות כרגע, תועלת אין בכלל, והנזק כבד. בידוד כלכלי, עויינות בינלאומית, נטישה של אזרחים, שחיקה בכוח ההרתעה. רוסיה של שנה לתוך המלחמה היא רוסיה פגועה, מרוטת נוצות. פוטין הוא מנהיג מרוט נוצות. בעולם מדברים בגלוי על סוף העידן שלו, וגם אם הדיבורים זולים והמציאות היא שפוטין עדיין שולט ברוסיה, גם לדיבורים יש משמעות, גם לדימוי יש משמעות. האם כבר ברור שהנזק גדול מהתועלת? מכיוון שהמלחמה טרם נגמרה, קשה לומר דבר כזה בביטחון מלא. צריך לראות כיצד תגמר, האם יהיו הסדרים, מה תקבל רוסיה בתמורה לירידה מהעץ, כמה אוקראינה תתחזק לאחר המופע ההרואי שלה. אבל האפשרות בהחלט קיימת. האפשרות שהמלחמה הזאת תגרום לרוסיה נזק יותר מכפי שתביא לה תועלת בהחלט קיימת. כלומר – אפילו מנקודת מבטו של פוטין, הסבור שיש עילה למלחמה, לפחות שתיים משלוש הנחות עלולות להתגלות כשגויות.
מה הכוונה ב״מדינה דמוקרטית״? בואו להשיב על שאלון המדד
עכשיו נשווה לישראל, אחרי שנזכיר, ליתר בטחון, שאין דמיון. כאן אף אחד לא יורה, אף אחד לא פולש, אף אחד לא פועל באכזריות קטלנית. כאן זה ויכוח על חקיקה, וצריך לקוות שיישאר לא יותר מוויכוח על חקיקה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להבחין במה שדומה: ממשלה חדשה חשבה שיש סיבה טובה לעשות מהלך דרמטי. ממשלה חדשה חשבה שיש לה את הכוח לעשות אותו. ממשלה חדשה חשבה שתועלתו תעלה על נזקו. האם טעתה? מוקדם לומר. אבל נדמה שכבר אפשר לומר שייתכן שטעתה. ייתכן שיצאה למהלך הזה בהנחה שהיא יכולה – אבל בעצם אינה יכולה. לכאורה, יש לה את הקולות הדרושים בכנסת, אבל היא לא הייתה מוכנה לעוצמת ההתנגדות למהלך שלה. היא לא שיערה עד כמה האופוזיציה למהלך תהיה נחושה ותקיפה. לכן, גם לא עשתה חישוב נכון של תועלת ונזק. חישוב כזה, כאשר ייעשה מחדש, עלול להוביל כמה מהשרים וחברי הכנסת למסקנה שגם אם המהלך נחוץ, הוא לא כדאי, כי נזקו עולה על תועלתו.
אבל לא בטוח שיוביל אותם לזה. וגם אם כן, לא בטוח שמייד. מאפיינים פסיכולוגיים מייצרים פרדוקס שפרופ׳ גדי הימן מתאר יפה בספרו ״פחד חרטה ומשאלת לב״. זו הנטייה של מנהיגים להמר כדי לא להפסיד. כלומר, כאשר הם נתקלים בקושי שלא צפו, ושעלול להוביל אותם להפסד, הם עושים את ההפך מההיגיון. במקום לרדת מהעץ, הם מטפסים על ענף יותר גבוה. מעלים את סכום ההימור. היימן מביא כדוגמה את ההחלטה של גרמניה לפתוח במתקפת צוללות במלחמת העולם הראשונה. ״מתקפת צוללות בלתי מוגבלת, על כל סכנותיה, הייתה החלופה היחידה שהעניקה לגרמניה סיכוי כלשהו לנצח״, הוא כותב. המסתייגים שוכנעו שההימור כדאי. הם שוכנעו שכדאי להסתכן כדי להימנע מהפסד. בדיעבד, ברור שלא היה כדאי, אבל בזמן אמת הם השתעשעו בתסריטים מרגיעים. בין השאר הניחו שלמרות החשש, אמריקה לא תתערב במלחמה.
כמובן, לא תמיד זה מה שקורה, לא תמיד הנטייה להסתכן מנצחת את השכל הבריא. אבל לעיתים קרובות זה כן מה שקורה. ובתרגום לישראלית מעשית: לפעמים מנהיגים מחליטים לבצע תוכנית, להתעקש עליה בכל הכוח, גם כאשר ישנם סימנים ברורים לאפשרות שהנזק יהיה גדול מהתועלת. אם כך יקרה גם לממשלת נתניהו, האזהרות מפני פגיעה כלכלית, החשש מפני מתיחת החבל עם המתנגדים עד כדי סכנת אלימות, האפשרות שיבואו מהלכי-נגד כוחניים שיפגעו בכלל החברה הישראלית – כל אלה לא יסיטו את הממשלה מדרכה. נכון, אומרים על נתניהו, וגם הרקורד שלו מוכיח, שאיננו חובב סיכונים, שהוא בדרך כלל שקול וזהיר. מה שמחזיר אותי לספר של היימן. היו גם כמה מצביאים גרמנים כאלה במלחמת העולם הראשונה, אבל, כמו שהיימן כותב, ״הסבירות הגבוהה לספוג הפסד הפכה את הגרמנים משונאי סיכון לאוהבי סיכון״. אם כך קרה גם לנתניהו, הקרב על הרפורמה עוד יעלה לטמפרטורה הרבה יותר גבוהה בטרם יוכרע.
