מה בעצם אמר לנו אתמול ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החשוד בקבלת שוחד ובמעשי מרמה, בנאום ההסתה בכפר המכביה? שהוא המדינה, שהוא החוק, שהוא האיש הקובע מה מותר ומה אסור לראש ממשלה. איש לא יאמר לו כיצד להתנהג.
לאן ניתב את עצמו בהתנפלות על המשטרה, התקשורת, ועשרות אלפי המפגינים בשדרות רוטשילד? למקום שבו הוא כאילו אמר על עצמו: אני ראש ממשלה מושחת שלא מתבייש בכך. לי הכול מותר. זה עולם המושגים שלי.
ובכל זאת – מאחורי הבריון הציני שמנסה לגרום לציבור לאבד אמון במערכת האכיפה; מאחורי מי שהסית שוב נגד מחנה השמאל – זה שכבר לפני שנים נכחד ברובו – עמד אתמול מנהיג מפוחד, מודאג, שההגנה הכי טובה שלו נשארה ההתקפה.
ראינו ונזכרנו: כשנתניהו במצוקה - והוא עכשיו במצוקה קשה לפני פרסום ההמלצות בתיקי 1000 ו-2000 בעוד כשבועיים - הוא עולה להתקפה.
הוא פותח באש לעבר חוקריו, לעבר המפכ"ל, לעבר התקשורת, לעבר כל גורם שהוא מזהה כאויב.
שמעתי כבר נאומים כאלה שלו – נאומים בעזרתם ניסה לקרוע את העם כדי להציל את עצמו - ולא נפלתי מהכיסא: הוא התמחה במקצוע הזה.
ובכל זאת, הנאום שלו אתמול היה הנאום המושחת ביותר של ראש ממשלה בישראל. אם נשאר משהו מהמסכה שכיסתה שנים את פניו – המשהו הזה נקרע אתמול סופית.
זהו היה נאום שהסגיר את מעורבות נתניהו בחוק ההמלצות; זה היה נאום הטלת הדופי במשטרה בניסיון לפגוע באמינות המלצותיה הצפויות; זה היה נאום אני קורבן ההדלפות – כאילו אינו יודע מי מדליף באמת, מתי ולמה; זה היה נאום ברוח: אם אני מושחת, אז גם אחרים. זאת הנורמה בישראל.
מה הוביל אותו דווקא אתמול לשאת את הנאום הזה? מצבו האמיתי בחדרי החקירות ומחוצה להם. נתניהו גילה באחרונה שגם בליכוד מבקשים למחות נגד השחיתות; שיועז הנדל, הרב שרלו, נדב העצני, ישראל הראל ואחרים המזוהים עם הימין – מאסו בריקבון של מפלגת השלטון; שעוד חברים הנמנים עם חצרו מסתבכים בחשדות לפליליים וגם: כמה מחוקי החושך החשובים, בעזרתם ביקש להימלט מאימת הדין, נבלמו.
אבל המדאיג מכל מבחינתו: אנשים מרכזיים שהוא עצמו מינה כשומרי הסף, אינם מוכנים למעול בתפקידם למענו. הם אינם מוכנים לרקוד לצלילי חלילו; לתת יד להשחתת המדינה והשירות הציבורי, למוטט את בתי המשפט והפרקליטות.
הם אומרים לו בדרכם – לך הביתה אדוני לפני שיהיה מאוחר. אתה רק מחמיר את מצבך. אתה מתעקש לא להבין לאיזה בור עמוק נפלת.
