איך נפרדים מאדם, מחבר, ממקצוען עם נשמה ועם רגישות אדירה לזכויות אדם, שהלך לעולמו בטרם עת? איך נפרדים ממורה דרך של רבים וטובים שצעדו בדרכו שנים ועוד יצעדו בה ודאי זמן רב? איך נפרדים ממגדלור משפטי אמיתי, מעיתונאי חסר פניות, מפרשן חד מחשבה שבאין סוף שיחותיו איתי בשנה האחרונה לא דיבר ולא התלונן אפילו פעם אחת על המחלה הארורה שתקפה אותו?
אין לי מושג. אני לא מסוגל להשיב על השאלה הזאת גם עכשיו. השורות האלה נכתבות ביד רועדת בלי להשלים עם האובדן.
אף מילה לא אמר לי משה על מחלתו ואני, שידעתי מה עובר עליו וכמה חמור מצבו, לא העזתי לשאול. הוא נלחם בסרטן בכל הכוח, המשיך בעבודתו ברדיו ובאוניברסיטה העברית כאילו הכל כשורה, המשיך לעלות לשידור מדי שבת בבוקר בתכנית המיתולוגית שלו "דין ודברים", המשיך לפרשן בתוכנית הבוקר של אריה גולן וביומן הצהריים של אסתי פרז – המשיך להושיט עזרה לכל מי שפנה אליו.
הוא היה, לפני הכל, בנאדם. עיתונאי חדור שליחות שיצא להגן על קורבנות פשיעה, על קורבנות הסתה פוליטית, על קורבנות ניצול מיני, על פליטים ומהגרים – על אנשים חסרי פה וייצוג שהממסד רמס אותם ברגל גסה. הוא היה לצידם.
משה היה המצפן והמצפון של המקצוע, הזהיר בספרו "כסדום היינו" ( הוצאת כתר ) מפני הפיכת מדינת ישראל ממדינת חוק לרפובליקת בננות, מתח ביקורת קשה ומנומקת על נבחרי ציבור שסרחו – כמו גם על שומרי סף שנרדמו בשמירה – קידש מלחמה, בדרכו, במנוולים למיניהם, מימין ומשמאל. מי שניסו להפוך את השחיתות השלטונית לנורמה, סומנו אצלו בצדק כתפוחים רקובים.
התופעה הזאת, אמר לי שוב ושוב, היא סכנה קיומית למדינה. היא מחלה שצריך להכות בה בלי רחמים. השחיתות זוקפת ראש והיועץ המשפטי הנוכחי מתנהל כאילו אינו מבין שאנחנו על סף התהום. אם מנדלבליט לא יעצור אותה, אמר לי, אף אחד לא יעצור אותה. אם מנדלבליט לא יגדע את השחיתות הזאת, איש לא יעשה זאת במקומו. אוי לנו אם ימעל בתפקידו.
על הדברים האלה חזר באוזני לפני שבועיים, דקות אחרי שעלה לשידור בפעם האחרונה, ונדרש לפרשת יאיר נתניהו. הוא צלצל אלי מיואש, הביע חשש ממריחת התיקים הרגישים המונחים על שולחן היועמ"ש ואמר: מוטי, אני מקווה שהתקשורת לא תניח לנושא. שהיא תילחם, אם צריך, בקשר השתיקה והטעיית הציבור. שהיא תגן על שלטון החוק והדמוקרטיה.
הבנתי מה הוא אומר. אף מילה על עצמו, על התפשטות המחלה, על אובדן התקווה לריפוי. פרצופה המוסרי של המדינה, גם עכשיו כשהיה ברור לו מה מצבו, היה מאוד חשוב לו.
האיש שייצג את התקשורת השפויה, המקצועית, הנשכנית - זו שיש לה לב ונשמה - המשיך עד הרגע האחרון לדבר על ערכים, על יושרה, ועל מי שמפריעים לכאורה למערכת האכיפה להשלים את מלאכתה.
מבחינתי זו היתה צוואה שלו - צוואה שצריך לקיים.
