עכשיו כשהעשן התפזר בפרשת השופטת והיועץ המשפטי של הרשות לניירות ערך בתיק בזק; כשהתכתובת המלאה בין השניים נחשפה ולימדה שוב שאסור למהר בהסקת מסקנות מטקסט חלקי; כשעולה מהדברים שהתיאום בין החוקר לכבודה לא נעשה מול הסניגורים של חשודי פרשת בזק, כפי שזה הוצג תחילה, אלא מול חוקרי יאח"ה; כשברור לגמרי שהיועץ המשפטי של הרשות שחם שביט רצה בכלל בטוב (לקצר את ימי המעצר) – צריכים רבים וטובים לומר בקול ברור: טעינו, נסחפנו, הגזמנו. הלכנו רחוק מדי. הפגם בהתנהלות השניים היה רחוק מהמגרש הפלילי. הוא לא הצדיק חלק מהביקורת הקשה שהטחנו בהם.
למען הסדר הטוב: הייתי אחד מאלה שנסחפו. זה קרה לי, מודה באשמה.
מי אמורים ראשונים להכות על חטא ואין חשש שיעשו זאת? ראשית, שרת המשפטים איילת שקד. היא הזדעזעה מהפרסום בחדשות עשר, היא ירתה מהמותן, היא רמזה שתהיה כאן עריפת ראשים.
שנית, צמד הצעקנים הבריונים מירי רגב ויריב לוין. גם הם נורא ה-ז-ד-ע-ז-ע-ו, גם הם הוכו בהלם, גם הם חיפשו מצלמות ומיקרופונים. הם הסתערו על האויב המדומה, ומרחו אותו בזפת ובנוצות. ככה יעשה למי שמעז לעצור חשודים בפרשיות נתניהו.
שומרים על החשוד הסדרתי
מה לעומת זאת לא זעזע את שקד, לוין ורגב? רכבת טובות ההנאה והשוחד שראש הממשלה ואשתו ארגנו לעצמם, על פי המשטרה, באדיבות ארנון מילצ'ן בסכום של כמיליון שקלים; עסקת השוחד שנרקמה, על פי הראיות, בין ראש הממשלה לבין מו"ל ידיעות אחרונות ארנון מוזס והוקלטה במשך שעות; עסקת התן וקח בין שאול אלוביץ' לחבר נתניהו; הצעת השוחד לשופטת בדימוס הילה גרסטל, שעל פי החשד נרקחה על ידי יועץ התקשורת של נתניהו ניר חפץ באמצעות אלי קמיר; הפקדת תיק משרד הפנים בידי עבריין השוחד אריה דרעי; וגם: החיבוק החם שהעניק ומעניק בנימין נתניהו לראש הסגל לשעבר במשרדו, עבריין המין נתן אשל. כן, אני מתכוון לאותו אשל, שהכניס מצלמה מתחת לחצאית של עובדת בלשכת ראש הממשלה, צילם והורשע.
אשל. הכניס מצלמה מתחת לחצאית, צילם והורשע (צילום: נועם מוסקוביץ', פלאש 90)
נתניהו לא ניתק את קשריו עם העסקן הדוחה, לא בעט אותו לכל הרוחות, לא גינה את מעשיו. הוא ממשיך להציג אותו כחבר קרוב של המשפחה, ואף שיתף באחרונה את הציבור בברכת יום הולדת מצולמת ששלח לו. הוא ממש גאה בו.
מזעזע? לא את שרת המשפטים, את שרת התרבות ואת שר התיירות. הם לא הצטיידו עדיין בשקית נגד בחילה. העובדות האלה אינן מדירות שינה מעיניהם. הם לא משתלחים בחשוד הסדרתי. להיפך, הם שומרים עליו. זה כרטיס הביקור שלהם.
