למה הם לא רוצים סעיף שיוויון? מכאן, התשובה מתפצלת. תשובת שוללי החוק תהיה ״בגלל שהם גזענים״, או משהו מהז׳אנר הזה. תשובת מחייבי החוק תהיה ״בגלל שופטי בג״ץ״, או משהו מהז׳אנר הזה. מלכתחילה, זו אחת הבעיות עם חוק הלאום, מה שגרם לפרופ׳ רות גביזון להתנגד לו, ולהמליץ לציפי לבני, שרת המשפטים דאז, להתנגד לו. זה חוק שנועד לחזק את האופי הלאומי של ישראל מול בג״ץ אקטיביסטי, אבל למעשה נותן עוד כוח לשופטים. עוד חוק לפרש. ברצותם, יפרשו אותו כך, וברצותם יפרשו קצת אחרת. כדי למנוע מצב של פרשנות שממש לא עולה בקנה אחד עם כוונת מנסחי החוק, הקפידו והתעקשו לא להכניס סעיף שיוויון.

אז מה קרה עכשיו, שמחייב שיקול מחדש? שני דברים. האחד – חשיפת מותו של גיבור ישראל מחמוד חיר אל-דין אפשרה להשתמש בחדש בטיעון הדרוזי נגד החוק. כמובן, זו לא פעם ראשונה שנעשה בו שימוש. הוא התברר כטיעון יחסית משכנע. מי שרוצים להוסיף סעיף שוויון יודעים שיהיה להם קשה עם דעת הקהל אם יסבירו שמדובר בשיוויון לערבים. אבל הדרוזים זה סיפור אחר. את הדרוזים כולם מעריכים, מכבדים ואוהבים (יש לזה ראיות במספרים בסקרים שערכנו). וכשנחשף סיפורו הדרמטי של גיבור ישראל דרוזי, קשה לעמוד מנגד ולהתנגד לדרישה לשיוויון גם בחוק הלאום.

וקרה עוד משהו – הממשלה החלה בתהליכים של פירוק. כמה מהירים הם יהיו עוד קשה לדעת. אולי קצת פחות, אולי קצת יותר. אבל ברור שיהיו, ברור שהממשלה, בלי רוב בכנסת, חיה על זמן שאול. ברור שראשי המפלגות מתחילים (ומתחילות – מיכאלי) לחשוב על היום שאחרי הממשלה, על יום הבחירות. ליברמן צריך לבדל את עצמו מלפיד וגנץ, לכן הוא תוקף את מי שנפגש עם מחמוד עבאס. גנץ צריך להזכיר שהוא מר ביטחון, לכן הוא מתלונן לבנט על הקרדיט. מנסור עבאס צריך להציג קבלות, לכן הוא מנצל שעת כושר להציג דרישות. וגם ימינה צריכה להיערך: איילת שקד עושה זאת בהודעות תקיפות נגד שינוי חוק הלאום. היא לא תאפשר. אין סיכוי שתאפשר. הבוחרים שלה בימין, הבוחרים שלה תומכים בחוק הלאום בלי שיוויון. הבוחרים שלה חשובים, כי הממשלה אוטוטו מתפרקת. וחוץ מזה, יש לה אידיאולוגיה. גם את זה צריך לומר. לא הכל פוזיציה פוליטית, שקד באמת מתנגדת לסעיף שיוויון, כפי שמתנגדים לו רוב חברי גוש הימין בישראל.