הר-הבית, אל-אקצא, חראם א-שריף - בחודש האחרון כל המתח של הסכסוך הישראלי פלסטיני התרכז ל-140 דונם בעיר העתיקה בירושלים. זה לא סיפור חדש, אבל מה שראינו הפעם הוא הגרסה הכי משוכללת של הקמפיין המדמם: "אל-אקצא בסכנה". זה שכבר שנים מנסה להגיע מהרחוב הפלסטיני למיליארד וחצי מאמינים מוסלמים.
זה קורה דווקא בתקופה שבה היחסים עם מדינות ערב נראים לרגע כמו חזון אחרית הימים שמתגשם. אז האם הבלגן באל-אקצא מסכן את ירח הדבש של ישראל עם העולם המוסלמי? יוצאים למסע אל המקום הנפיץ במזרח התיכון, אבל הפעם – חשוב שנקרא גם את האותיות הקטנות.
"אל-חרם א-שריף" זהו השם הערבי להר הבית, האתר השלישי בחשיבותו לאסלאם אחרי מכה ואל-מדינה בסעודיה. המקום שממנו, לפי המסורת המוסלמית, הנביא מוחמד עלה לשמיים וקיבל מאללה את מצוות התפילה.
מאז שמוטה גור הכריז ב-1967 "הר הבית בידינו", המאבק האמיתי על השליטה בו לא פסק לרגע. ב-1994 הירדנים קיבלו את ההובלה במסגרת הסכם השלום. במילים אחרות, הירדנים הם האחראים על המקום באמצעות אנשי הווקף שמקבלים את המינוי מרבת עמון.
מה יוליד ההר? | עוד יום
אבל התבשיל הזה, מקום בריבונות ישראלית שהירדנים נותנים לו חסות, לא כל כך עובד כבר כמה שנים טובות. זוכרים את אינתיפאדת אל-אקצא בה נהרגו יותר מ-1,000 ישראלים באירוע שנמשך כמעט חמש שנים? ומה עם משבר המגנומטרים או מבצע שומר החומות?
יש הרבה דיבור על הצורך בשימור הסטטוס קוו בהר הבית, שגובש ב-1967 וקובע שליהודים יש זכות לעלות להר, אבל אסור להם להתפלל בו. אבל בשנים האחרונות קורים שני דברים במקביל: מצד אחד מדינת ישראל מאפשרת לקבוצות גדולות יותר של יהודים לעלות להר. מצד שני, גורמים פלסטינים זיהו כאן הזדמנות להלהיט את הרחוב הערבי והעולם המוסלמי כולו בטענה ש"אל-אקצא בסכנה" - ואוטוטו היהודים משתלטים עליו.
על מה המריבה? | האזינו לפרק של עוד יום
זה הגיע למצב שדגלי חמאס וקריאות עידוד למוחמד דף הפכו לחלק בלתי נפרד מאירועי התפילה. ומעל לכל הסיפור הזה יש עוד נדבך שאסור לפספס: היחסים השנויים במחלוקת של מדינות ערב עם ישראל, וכיצד מצליחים הפלסטינים לסחרר את החברות שלנו בעולם באמצעות שלוש מילים – "אל אקצא בסכנה".
בשביל הירדנים, הר הבית זה נושא רגיש. גם בגלל הסיפור הדתי, אבל לא פחות חשוב בגלל המעמד האזורי. בשביל הירדנים, המעמד המיוחד שלהם באל-חרם א-שריף זה הטיקט שלהם בזירה המוסלמית והבין-לאומית. כל פעם שמדינות מוסלמיות אחרות ניסו לבחוש בקלחת של אל-אקצא, הירדנים עמדו על הרגליים האחוריות.
רגע העלילה מסתבכת: לממלכה ההאשמית יש מספיק צרות מבית - עבדאללה לא יכול להרשות לעצמו לפוצץ את היחסים עם ישראל, אבל כשהפלסטינים טוענים שהיהודים "תוקפים את אל-אקצא", הוא גם לא יכול לעמוד מהצד, אז מה עושים? מיישרים קו עם הנטיב הפלסטיני, מזמינים את השגריר לשיחת נזיפה ומחכים עד יעבור זעם.
ולא רק ירדן בסיפור, גם למדינות ערביות אחרות כל תסיסה במסגד אל-אקצא היא כאב ראש. בסוף מדינות כמו מצרים, האמירויות, בחריין ומרוקו שיש להן יחסים עם ישראל, צריכות להראות לציבור קבלות, שהנה, באמצעות היחסים עם ישראל אנחנו מצליחים למתן את ההתנהלות שלה. ככה אנחנו מקבלים גם גינויים בחזית הזו ואפילו שיחות נזיפה.
אז אפשר להסתכל על הגינויים הערבים כמס שפתיים, הרי אף מדינה לא ביטלה הסכם שלום איתנו. אבל כל תסיסה כזאת בהר הבית מקשה על השלטונות בעולם המוסלמי להצדיק את היחסים איתנו. במבצע שומר החומות בעזה, שהחל ממהומות בהר הבית ושער שכם, שיתופי פעולה והסכמים בין ישראל למדינות ערביות שהיו על סף חתימה נדחו.
אז נכון, ניתוק יחסים בין ישראל לאותן מדינות נראה כמו דבר רחוק והסכמי אברהם כאן להישאר, אבל כדאי לקחת בחשבון שמה שקורה בהר הבית ממש לא נשאר בהר הבית. בסוף, מדובר פה על הישג מדהים של סינוואר. אחרי שהסוגייה הפלסטינית כבר לא בראש מעייניהן של מדינות ערב כמו פעם, חמאס ועוזריהם מצאו את הדבר היחיד שיכול לכוון מחדש את הזרקור אליהם – אל-אקצא. עכשיו הכדור במגרש שלנו, האם אנחנו באמת מבינים את השכונה שלנו?
