בימים האחרונים הכריזו במערכת הביטחון על מבצע רחב היקף שמטרתו מעצר שב"חים - שוהים בלתי חוקיים, ואלו שמסייעים להם. המראות של חיילים ושוטרים פרושים לאורך קו התפר ולא מהססים לפתוח באש לעבר חשודים שחוצים באופן לא-חוקי שונים מאוד מהמציאות שאנחנו פוגשים בזמנים שגרתיים יותר.
האזינו להסכת עוד יום
במשך שנים ישראל מנהלת מדיניות של קריצות ועצימת עיניים. פלסטינים עוברים בסיטונאות ובאין מפריע דרך פרצות בגדר, שהן בבחינת סוד גלוי. כולם יודעים על קיומן, כולם יודעים היכן הן נמצאות. אפילו התפתחה מסביב לכמה מהמרכזיות שבהן תעשייה קטנה של שירותים נלווים לרווחת החוצים. הנימוקים הם בדרך כלל כלכליים - רצון לאפשר רווחה יחסית בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, ולספק עוד ידיים עובדות שחסרות במערכת הכלכלית הישראלית.
גם אלו שכבר נתפסים, מגורשים בפעמיים הראשונות חזרה לביתם בצירוף אזהרה. רק בפעם השלישית הם עומדים לדין. העונשים הם לרוב מאסר על תנאי, ובמקרים חמורים כמה חודשי מאסר בפועל. הישראבלוף הזה עבד מצוין, ומלבד אלו שגרים באזור קו התפר, כולם הרוויחו. עד שהשיטה התחילה להיות מנוצלת למטרות אחרות.
לישראל יש מדיניות של אין מדיניות כלפי השב"חים. עד כמה אנחנו באמת תלויים בידיים העובדות מהרשות הפלסטינית? מה המחשבה הכלכלית שמאחורי עצימת העיניים הממוסדות הזאת, מה האלטרנטיבות שעומדות לרשותנו, והאם השינוי שאנחנו רואים בימים האחרונים ביחס לשוהים הבלתי חוקיים הוא באמת החלפת דיסקט או בסך הכול הידוק חגורות קצר? על השאלות האלו עונים רועי שרון, הכלכלן ד"ר חגי אטקס מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שחקר את הנושא, וקבלן בנייה, שמספר איך נראים הדברים בשטח.
