את דעתי כבר הבעתי: ביטול ירי הזיקוקים ביום העצמאות היה נמהר ומיותר. אבל מכיוון שאת ההסבר נתתי בטלוויזיה, בסד הזמנים המקובל של משדר קצר, ראוי שאחזור על חלקו, אנמק את חלקו, ואולי גם אשפר אותו בתוספת של הצעה מעשית.
האם העולים החדשים לישראל צריכים מפלגה משל עצמם?
כמה אמון יש לכם בבנט, לפיד, נתניהו, ליברמן ומיכאלי?
זה מתחיל מהכרה בחשיבות של התחשבות בהלומי הקרב, ומהכרה בכך שמי שדרשו והחליטו לבטל את הזיקוקים עשו זאת ממניעים חיוביים. זה נמשך בהכרה שמדינה צריכה לחגוג את עצמאותה. למיעוט מגיעה התחשבות, אך גם לרוב יש צרכים, וגם לממלכה יש צרכים. השאלה מתי נדחים צרכי הרוב מפני צרכי המיעוט היא תמיד שאלה מסובכת. היא תלויה, בין השאר, בגודלו של המיעוט, בעוצמת הפגיעה בו, בעוצמת הפגיעה הנדרשת ברוב, בשאלה אם ועד כמה יש חלופות או פשרות שאפשר לזהות.
בשיחה עם קלמן ליבסקינד נתתי כדוגמה את הצפירה של יום הזיכרון. הצפירה מחרידה. יש מי שהיא מקשה עליהם מאוד. ילדים בעוטף עזה. או מבוגרים בוגרי מלחמות, או מי שרעש פתאומי וחזק מטלטל אותם מסיבות אחרות. האם ראוי לשקול את ביטול הצפירה למען מי שהצפירה קשה להם? אולי יש ישראלים שסבורים כך. אני סבור שנזק ביטול הצפירה יהיה גדול. הנזק לרוב, ולסמל, ולכוח של יום הזיכרון. הצפירה היא סמל מרכזי של יום הזיכרון. גם אם היא קשה לחלקנו – צריך להתמודד עם הקושי של המיעוט, בלי לפגוע ברוב.
אתן דוגמה נוספת: ישנם לא מעט ילדים שתחפושות חג הפורים מפחידות אותם. לא מפחידות קצת, מפחידות ממש, עד כדי אימה. אם אני מבין נכון, זה קורה לא פעם לילדים על הרצף האוטיסטי. לא כולם. חלקם. גם בילדים שקשה להם אנחנו רוצים להתחשב. בדומה להלומי קרב, זו קבוצה שזקוקה להגנה של החברה הסובבת. ובכל זאת, אני מתקשה לראות הצעה לבטל את התחפושות בפורים, כדי לא להקשות על מי שתחפושות מפחידות אותם.
יש הבדל בין שאלת הזיקוקים לשאלת הצפירה והתחפושות. הזיקוקים הם פרט אחד מתוך רבים, ולעומתם הצפירה והתחפושת מרכזיים הרבה יותר לאירוע. לכן, הקפדתי לומר שהזיקוקים לא יחסרו לי. הטענה נגד ביטולם אינה באה בגלל הנחה שלי שזיקוקים הכרחיים לחגיגת עצמאות, אלא בגלל הנחה שלי שחגיגת עצמאות מוכרחה להיות, וחגיגה כמעט תמיד לא נוחה למישהו.
יש מי שהמטס מקשה עליהם, בגלל בזבוז המשאבים, או הטיסה מעל חברון, או הרעש, או המיליטריזם. יש מי שריח הבשר החרוך לא נוח להם, בגלל צער בעלי חיים, או צער איכות הסביבה, או רגישות לעשן. יש מי שהמוזיקה הרועשת עד שעות הלילה המאוחרות לא נעימה להם, או מעירה להם את התינוקת. יש מרצה באוניברסיטה שריבוי דגלים לא בא לה בטוב. גם היא מיעוט שמבקש התחשבות. לא שאני משווה את השטויות שלה לכאב האמיתי של הלומי קרב, אין מקום להשוואה. אבל יש מקום להזכיר שקל מאוד לכרסם בחגיגה כדי להתחשב בטענות מכל מיני סוגים, חלקן חזקות יותר, חלקן פחות – ובסוף, מרוב התחשבות לא תהיה חגיגה.
זה בעצם הפגם העיקרי שנפל בהחלטה על ביטול פתאומי, שרירותי, של הזיקוקים. זו הייתה החלטה שלקחה בחשבון את צורכו של המיעוט הרגיש, בלי לקחת בחשבון את צורכו של הרוב. לכן שאלתי בטלוויזיה אם היה צריך לבטל את הזיקוקים גם אם היה מתברר שהם מפריעים רק לשלושה הלומי קרב. לא בגלל שאני חושב שיש רק שלושה הלומי קרב – יש הרבה יותר – אלא משום שכשמחליטים להתחשב צריך להשקיע בפרטים האלה. דבר אחד הוא לבטל זיקוקים בגלל 100 בני אדם, דבר אחר 1,000, דבר אחר 200 אלף. דבר אחד הוא לבטל את כל הזיקוקים לכולם, או רק חלק מהזיקוקים. אם כבר, הזיקוקים של הטקס הממלכתי היו צריכים להתבטל אחרונים, לא ראשונים.
מה שמוביל למחשבות על הסדרים ופשרות. אפשר כמובן לקוות שיומצאו זיקוקים טובים ללא רעש. אבל גם אם לא, הנה דוגמה אפשרית להסדר שמותיר את הזיקוקים על כנם, ומקל על הלומי הקרב: קיבעו להם שעה ברורה, מוקפדת, בכל הארץ. כמו שהצפירה באה בשעה ידועה מראש, ומי שחושש ממנה יודע מתי תתחיל ומתי תסתיים ויכול להיערך לזה – כך אפשר לנהוג גם בזיקוקים. מצד אחד – יהיו זיקוקים. מצד שני – הם יהיו בכל הארץ באותה שעה. חמש דקות של זיקוקים ולא יותר. השמיים יוארו, והחוששים מהרעש יהיו מוכנים לו, וגם ידעו מתי הוא מסתיים.
האם זה יהיה פתרון מושלם, נוח לכולם? מן הסתם לא. האם זה יהיה יותר טוב מזיקוקים בלי הגבלה, מה שמקשה מאוד על המיעוט הסובל, או מביטול כל הזיקוקים, מה ששוחק בשמחתו של הרוב? נדמה לי שכן. כך אולי תצא תוצאה טובה מהחלטה נמהרת. השנה זה היה פתאומי, מוגזם. אבל זה הבהיר לכולם שמה שהיה לא יהיה. עכשיו אפשר לשפר. לקראת השנה הבאה אפשר לשפר.
