אסון נוסף בפתח: הגיע הזמן לבטל את ההילולה במירון

איך הזמן טס. תיכף שנה לאסון במירון, והילולה נוספת בפתח. תתכוננו לקלישאות החבוטות ביותר: "הכתובת הייתה על הקיר" ו"הלקח לא נלמד". הן יהדהדו כאן עוד מעט שוב ושוב. מדהים להיזכר שבשנה שעברה הפחד שלי היה מהידבקות בקורונה. לראשונה מאז פרוץ המגפה עטיתי שתי מסכות זו על גבי זו.

באזור השעה 20:30, כשההדלקה של האדמו"ר מבויאן – שאמורה לפתוח את שרשרת ההדלקות, ולמעשה את ההילולה – התעכבה, שמתי לב שנוצר מעין נחשול אנושי של דוחק וצפיפות ממש במפלס מתחתיי. המאבטחים לא הצליחו להשתלט על זה. צילמנו גדרות ומחסומים שפשוט מתפרקים תחת עומס אנושי.

אנשים התחילו לטפס זה על זה ולרמוס אחד את השני. חלקם טיפסו למקום שבו עמדתי עם צוות הצילום ונתלו על ברזלים רופפים, גדרות וכל מה שיכלו להיאחז בו. ואז שמנו לב שגדר הלחץ מאחורינו, שיצרה מעין מסדרון מאובטח ונקי מאנשים, החלה לזוז לכיווננו. היינו עלולים להימחץ תחתיה, בלי יכולת לומר לאלפים שמאחור - "תזוזו אנחנו נמחצים".

בשעה 20:33 שלחתי הודעות וואטסאפ לאשתי: "הכול קרס", "אסון בפתח", "פעם ראשונה שאני מפחד". בפעם הראשונה בחיי הרגשתי תחת סכנה באירוע שאותו אני מסקר שנים רבות. ואז החלה ההדלקה של האדמו"ר. בשלב מסוים הוא התעכב והמשטרה כרזה לאנשים ללכת אחורה ולשחרר לחץ. זה לא עזר, והאדמו"ר המשיך במסורת שחזקה מכל סכנה.

בשלב הזה הודעתי למערכת שאנחנו בסכנה, עוצרים את השידור ועושים כל מאמץ להיחלץ. לקח לנו כחצי שעה לפלס דרך בין האלפים במרחק של פחות מ-50 מטרים. תוך כדי יצרתי קשר עם בכירים במחוז הצפוני במשטרה, והתרעתי שעלול להתרחש אסון כי הצפיפות בלתי נתפסת. כולם ניסו להתקדם, אין ויסות של הקהל, ואלו שלפנים עלולים להימחץ תחת ההמון. מי זכר בכלל את תקנות הקורונה או הגבלות כל שהן. 

תוך כדי התקדמות איטית, נתקלתי באימהות שדוחפות עגלות עם תינוקות והזהרתי אותן שלא יתקדמו. זה כמובן לא עזר. יצאתי משם בתחושה שמשהו רע עשוי לקרות. הגעתי הביתה באזור השעה 23:00 וב-01:00 קיבלתי את הידיעות הראשונות על האסון וחזרתי לזירה. כמובן שלקח המון זמן להגיע, ולמרות זאת הייתי הכתב הראשון שהגיע מבחוץ אל זירת האסון.

מה שראיתי לא יוצא לי מהראש. גופות, שרידי לבוש, משקפיים שבורים, ספרי קודש ומעקה ברזל מעוך שהבהיר איזה לחץ אנושי היה שם.

אחר כך, ביני לביני, בניסיון לעכל את האירועים שחוויתי, התפתח אצלי כעס גדול. כעס כלפי האדמו"רים ומנהיגי הציבור שראו את מה שמתחולל. הם ידעו שמילה של המשטרה לא שווה למילה שלהם בעיני הקהל, ולא טרחו להזהיר את הציבור. העיקר לקיים את הטקס. להמשיך את ההצגה (קלישאה, קלישאה).
משפט של האדמו"ר מבויאן כמו "אני לא ממשיך בהדלקה עד שלא תעשו כולכם שני צעדים לאחור", היה משנה את התמונה.

התחושה ש"הכול בידי שמיים", שלנו אין שום אחריות וש"הכול יהיה בסדר", מתסכלת אותי עד היום. התפיסה הזאת מסירה ממך אחריות לכל דבר. לכן אפשר לקחת סיכונים שמשליכים על אחרים, כי "הכול בידי שמיים".

לזה אין ועדת חקירה ועל זה איש לא מדבר. למנהיגי הציבור החרדי שהצטופף שם באותו לילה, יש אחריות לא מבוטלת למה שקרה, אבל הם לא ניצבים היום בפני ועדת החקירה לאסון מירון. הם לא אחראים. זו המשטרה, המדינה ומי לא. רק לא הם.

ובעקבות כל זה, ברור לי שפוטנציאל האסון בעוד שבוע נוכח כאן כמו בעבר. כי שוב נראה אלפים שעולים להר, אף שהמקום לא ערוך כי "יהיה בסדר". הפרויקטור צביקי טסלר עושה כמיטב יכולתו. מפגעים הוסרו, תשתיות תוקנו, ועדיין המקום לא ערוך ולא יהיה מוכן בזמן. המשטרה מזהירה, כיבוי והצלה מתריעים, ואף אחד לא שומע. ואל מי יבואו בטענות כשהעסק שוב יקרוס? בדיוק אליהם.

איש לא יוכל לאכוף את ההגבלות, המקום לא ערוך לזה. לא מדובר במתחם סגור, זה לא אצטדיון או אולם. ויסות קהל במתחם הוא כמעט בגדר בלתי אפשרי. אז גם אם הדוחק לא יהיה על ההר או ב"גשר דב" שכבר איננו, זה יקרה בשערי המושב או בעלייה לאוטובוס בבני ברק, בית שמש או ביתר עילית. אסון נוסף בפתח. וכן, אני מפחד. כמו לפני שנה.

עד האסון הבא | האזינו לעוד יום

מי שולט בהר? | האזינו לעוד יום