לפני כמה ימים, בחופשת הפסח, שמנו פעמינו לבניאס. לאורך הגדה של הנחל היפה הזה יש פינות מוצלות שאפשר לפרוש בהן מחצלת. כשצעדנו בשביל הצר שמוביל לאחת מהן עלו מולנו כמה צעירים חובשי כיפה סרוגה. בירכנו אותם בחג שמח. ושאלנו אם יש מקום על הגדה. הם אמרו שכן, שנמשיך.
כשהגענו לגדה מצאנו בה משפחה חרדית מרובת נפשות שהייתה באמצע סעודה. אחרי רגע קצר של מבוכה – לא היינו לבושים באופן כשר למהדרין – הם הציעו לנו בנימוס להמשיך קצת פנימה ולמצוא לנו את הפינה שלנו.
אחרי שהתמקמנו בפינה נסתרת מעין, אחד מאיתנו אמר שחסר לנו רק עוד שבט אחד כדי להשלים את סדרת השבטים הישראליים של ריבלין. בעוד בת הצחוק על שפתנו, הגיחה למתחם חבורת צעירים ערבים, קפצו למים הצוננים, ואחר כך הציעו לנו לשתות מהקפה שלהם.
אז מה היה לנו? בניאס אחד. עשר דקות. ארבעת השבטים של ריבלין. וכולם מאחלים אחד לשני חג שמח. הלוואי שזה היה ככה כל הזמן. הלוואי שזאת הייתה המציאות שלנו תמיד.
ב"שניים" של השבת הישרנו מבט למציאות הנושכת בתוכנית אקטואלית מאוד. במאי הקולנוע ערן קולירין יספר על הסרט החדש והמדובר שלו, "ויהי בוקר" – שגיבורו מגיע לחתונת אחיו בכפר הערבי שבו גדל. כל מה שהוא רוצה זה לסיים עם האירוע ולחזור הביתה. אבל כשהוא מנסה לצאת מסתבר שהוטל סגר על הכפר. ומכאן – העניינים מסתבכים.
סמאח וותד מסקרת עבור ערוץ הטלוויזיה "מוסאווה" את האירועים הסוערים של השנה האחרונה. ויש לה כמה דברים מפתיעים ואמיצים להגיד על החברה שהיא באה ממנה. ועל המצב.
