יש לי שאלה: מה מסתתר מאחורי דיווחים כמו הדיווח על שחרורו המוקדם של משה איבגי או רונן ביטי ממאסר?
צופה תמים עוד יכול לחשוב שהאנשים האלה משתחררים כי הם סיימו לרצות את חובם לחברה? נכון? אז זהו שממש לא, האנשים האלה השתחררו מסיבה אחת ויחידה - כי אין מקום בבית הכלא. לטריק הזה קוראים בישראל שחרור מנהלי.
אז למה במדינת ישראל עבריינים מורשעים משתחררים לפני שריצו את כל העונש שלהם? הכירו את הישראבלוף, גרסת מערכת המשפט.
במתקני הכליאה בישראל יש מקום ל-14 אלף אסירים ועצורים פליליים וביטחוניים. בשנת 2017 בג"ץ קבע שכל אסיר זכאי לשטח מחיה של 4.5 מטר. הקביעה הזאת יצרה מצב שבו אין מספיק מקום בבתי הכלא בארץ. לכן הרוב המוחלט של האסירים עוזבים את הכלא לפני הזמן שנקצב להם באמצעות הפטנט שנקרא שחרור מנהלי.
עד כמה זה אבסורד? משה איבגי נידון ל-11 חודשי מאסר בפועל והשתחרר אחרי פחות מחצי שנה, רונן ביטי נידון ל-20 חודשי מאסר והשתחרר אחרי 9 חודשים, פחות מחצי! כל זה אחרי שהמדינה התעקשה ובתי המשפט החמירו בעונש שלהם.
המדינה כל כך אוהבת את הפטנט של שחרור מוקדם, שרק 2% מהאסירים משתחררים בתום מאסר מלא, ועוד 14% משתחררים באמצעות ועדות השחרורים; זה אומר ש-84% יוצאים מהכלא בשחרורים מנהליים... 84%! חשבתם שכל מי שנכנס לכלא יושב עד היום האחרון של גזר הדין? תחשבו שוב.
במצב שבו נפגעות תקיפה מינית הולכות להתלונן אחרי שנים של שתיקה ובושה, ומוצאות את עצמן מתמודדות עם מסכת החקירה המשטרתית והמשפטית הקשה - מנגנון השחרור המנהלי שנועד לצמצם את הצפיפות בבתי הסוהר פוגע בהן בצורה הכי ישירה שאפשר. על הדרך נדרס האינטרס הציבורי הרחב ואמון הציבור במערכת החוק. זה בעצם שומט את הקרקע מפסיקות בתי המשפט, שגם ככה ברוב המקרים מטילות עונשים מקלים על הפוגעים.
