כשהייתי ילד, והיינו עולים לירושלים כל המשפחה, בסובארו הלבנה, היה לי מין משחק כזה שהייתי משחק עם עצמי – מרגע שהמכונית הייתה מתחילה להתעקל בפיתולים של שער הגיא, הייתי מנסה לנחש מתי יתגלה לעיני השלט של "ברוכים הבאים". וכל פעם הייתי טועה.
גם אחרי שעברנו לגור בירושלים, והנסיעות הפכו תכופות, המשכתי לטעות. וגם היום, כשאני נוסע לירושלים לצרכי עבודה, או געגוע, או געגוע שמסווה היטב כעבודה – אני עדיין לפעמים מצפה ל"ברוכים הבאים" מוקדם מדי, או מאוחר מדי. ואולי ככה היא, ירושלים, אף פעם לא צפויה עד הסוף .
הפעם ב"שניים" בכאן רשת ב, אירחתי שני אנשים שיוצרים תרבות ירושלמית, וחווים את העיר הסבוכה והטעונה מזווית אחרת. המוזיקאי, הסופר והתסריטאי שאנן סטריט, סולן להקת "הדג נחש", ונעמי בלוך פורטיס, ממנהלות "עונת התרבות בירושלים", שעומדת מאחורי מרכז "פילבית" בעיר, מרכז תרבות שמנסה לחבר בין יהודים, ערבים, חילונים וחרדים בעיר.
"בלי הקורונה זה לא היה קורה": שאנן סטריט מוציא ספר ראשון
שאנן סטריט מספר כי כבר שהתחיל לעשות מוזיקה הוא היה מעט מבוגר מדי, כהגדרתו. את "הדג נחש" הוא הקים ב-1996 כשהיה בן 25, ומאז הצליח, יחד עם חברי הלהקה, לשמור עליה בעקביות, כשרק לאחרונה הם חגגו 25 שנות פעילות. סוד ההצלחה, לטענתו, הוא פשוט לטפס למעלה בעקביות: "זה עוזר לשמור על שרידות, אם אתה מרגיש שאתה עדיין בדרך יש בזה משהו מאוד מלכד".
בימים אלה, סטריט מוציא ספר ראשון פרי עטו בשם "רגע נצח", שחוקר את התרבות הירושלמית מזווית אחרת, זו של רוכבי הסקייטבורד. הוא מספר כי הספר הזה יצא רק בזכות תקופת הסגרים בגל הראשון של הקורונה. בהמשך תיאר את המשיכה שלו לתרבות הזו: "מתישהו סביב גיל 40 קלטתי שיש לי כמה חברים טובים שהיו סקייטרים, וחשבתי מה מושך אותי אליהם".
הוא מספר שבמהלך כתיבת הספר, שמתרכז הרבה בסקייטרים הירושלמים של תחילת המילניום הנוכחי, הוא הבין כמה סיפורים התרבות הזו טומנת בחובה. "הדבר שהכי אהבתי בסקייטרים זה שהם מנסים, נופלים, מנסים, מצליחים ואז מנסים משהו אחר. זה איכות שקיימת אצלם אבל גם אצל כולנו", הוא מוסיף.
"הייתי צריכה להודות שאני בעלת דעות קדומות": נעמי בלוך פורטיס מנהלת מרכז לתרבות ישראלית-פלסטינית
נעמי, שהגיעה בכלל מעולם המחול, מספרת כי זהו התפקיד הניהולי הראשון שלה, אך הסקרנות שלה לתהליכים יצירתיים של אנשים אחרים, הוביל אותה למקום הזה: "אני חושבת שזה מעשה אמיץ, זה גם נורא מסקרן אותי, אני אוהבת להיות שם כדי לסייע ואין משהו שגורם לי יותר נחת מלראות מישהו משגשג את הפוטנציאל שלו ואת הכישרון שלו. יש גם גאווה גדולה לעמוד מאחורי תהליכי יצירה".
"אני זוכרת את הרגע שאמרתי אוקיי, אני מוכנה להתאהב בירושלים", סיפרה נעמי, שלא חיה בעיר לפני השנים האחרונות. היא מספרת כיצד שותפיה לניהול "פילבית", הזמינו אותה לעיר וסיפרו לה את נקודת המבט שלהם: "אמרתי שאני בכלל מניו יורק, מה יש לי לעשות בירושלים בכלל, מה לי ולעיר הזאת".
היא מספרת שהעיר העבירה אותה תהליך מעניין: "תוך זמן מאוד קצר הייתי צריכה להודות בפני עצמי שאני בעלת דעות קדומות כמו קולם. הייתי צריכה להשיל הרבה מאוד תפישות. דעות קדומות בעולם החרדי עד היום אני מנפצת".
מרכז "פילבית", אותו היא מנהלת, נמצא בטיילת שרובר הירושלמית שנמצאת על התפר בין מערב למזרח העיר. "היה ברור מבחינה פוליטית שזה חייב להיות בקו התפר, מקום שהוא נגיש". היא סיפרה שבהתחלה היה קשה להקים בית שיחבר בצורה ראויה בין שתי האוכלוסיות: "למדנו איזה אירועים לא הולכים, באיזה טיימינג אפשר לעשות אותם. היינו צריכים להקים בית שהוא מראש מונגש תרבותית לשתי הקהילות".
