השבוע התעוררה מהומה זוטא כשחבר הכנסת וליד טאהא נאם במשכן הכנסת בערבית, שהיא שפת האם שלו. וכל מיני אנשים אמרו: "לא, זה לא יעלה על הדעת, הוא נואם בערבית בקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית. אולי הוא מקלל את מדינת ישראל?". זו בדיוק הבעיה. אנחנו לא מבינים את מה שהוא אומר כי אנחנו לא לומדים ולא מלמדים ערבית כמו שצריך באוכלוסייה היהודית.
בכל הסקרים שתמיד נעשים בישראל עולה אותה תמונה. בין 90 ל-95% מהיהודים לא באמת יודעים ערבית ולא באמת שולטים בשפה מעבר לכמה משפטים שהם למדו בצבא. מחקר מאוד מעניין שנעשה לפני שנה וחצי על ידי יוזמות אברהם ומכון ון ליר צלל עמוק לתוך האופן שבו אנחנו מלמדים ערבית במדינת ישראל וחזר עם תובנות.
התובנה המרכזית היא שאנחנו מלמדים ערבית רק בקונוטציה הלאומית-ביטחונית. דמיינו למשל שאת לימודי האנגלית היינו מלמדים בישראל כמו שמלמדים ערבית, שבלימודי אנגלית היינו מספרים להם על ביקור שר הביטחון הסורי בקהיר, כי ככה אנחנו מלמדים ערבית. מה הפלא שאנחנו כל כך פוחדים מהשפה?
המחקר הזה עשה עוד דבר מעניין. הם דיברו עם ילדות וילדים שהחליטו להרחיב את לימודי הערבית וללמוד חמש יחידות בתיכון. הילדים והילדות האלה הביעו תסכול מאוד גדול על זה שאחרי חמש או שש שנות לימוד, הם לא באמת מסוגלים לדבר עם מישהו ערבית אלא רק לקרוא ידיעות בעיתון. משהו שאולי ישרת אותם בחיל המודיעין ואולי לא.
כששאלו את הילדים: איך אתם הייתם רוצים שלימודי הערבית ייראו בבית הספר? הינה מה שהיה לילדים ולילדות להגיד: דבר ראשון, להפוך את הערבית ללימודי חובה. דבר שני, להתחיל כבר ביסודי. דבר שלישי, בואו נלמד את השפה לא מתוך תפיסה של "זה האויב", אלא כי אנחנו פשוט רוצים לדבר את השפה. דבר רביעי, בואו נעשה את זה במפגש עם ילדים ערבים שגם יהיה לנו עם מי לתרגל.
אני רוצה לסיים בציטוט של נופר, תלמידת כיתת ט' מהצפון שאומרת משהו נורא הגיוני: "בישראל יש ערבים אז צריך ללמוד ערבית. על בסיס התעניינות בשפה ובחיים של האחר בונים מערכת יחסים בריאה".
וואלה לא מסובך כל כך. במקום להיבהל מהערבית של וליד טאהא, אפשר פשוט לחבק אותה וללמוד אותה. מה רע בזה?
