שבועיים אחרי קריסת הבניין ברחוב סרלין 38 בחולון, עמדתי עם אדם אלגריסי ברחוב, בחצר הבניין הסמוך. השבועיים הראשונים אחרי הקריסה היו קשוחים מאוד עבורו, עבור המשפחה שלו, ועבור יתר 31 המשפחות שפונו מהדירות שלהן בגלל הסכנה המיידית לבניין. "הקטנה פחות מבינה", מספר אדם על מצבן של הילדות שלו. "הגדולה מבינה. היא פחות מדברת איתי על מה שהיה. אני שמח שהכנסתי אותה להריסות והסברתי לה זה היה חשוב גם לי. אני מתפרק כשאני מדבר על זה. אני דואג להתפרק בחוץ, ולא לעצור אף פעם, עד שהדבר הזה יסתדר, ואז אני אטפל בעצמי כמו שצריך".
את ההתמודדות הקשה של המשפחות מהבניין שקרס בחולון עם האובדן הבאנו בפרק הקודם של חיות כיס. אבל הסיפור ממש לא נגמר שם.
האזינו לחלק ב' של הפרק "סרלין 38, חולון" | הסכת "חיות כיס"
אם יום אחד אתם מוצאים את עצמכם מחוץ לבית פשוט כי הבית קרס, אין שום רשות שבאה ומחבקת אתכם ואומרת - עליי. רק אם זה אירוע טרור או מלחמה או משהו כזה. אם זה קורה בקטע אזרחי? לכו חפשו. וזה בדיוק מה שאדם ויתר הדיירים עשו - הלכו וחיפשו. חיפשו דירות חדשות לגור בהן, וחיפשו את חברת הביטוח. מהר מאוד אדם הבין שעם חברות הביטוח זה יהיה סרט מלחמה.
חברות הביטוח לא תמיד יהיו שם בשבילכם
כשאתם עושים ביטוח אתם אולי מצפים שחברות הביטוח יהיו שם ביום שתצטרכו אותן, אבל במציאות זה לא תמיד עובד ככה. בעיקר אם מה שקורה לכם נכנס לתחום האפור. חברות הביטוח מאוד אוהבות את התחום האפור. וזה בדיוק מה שקרה במקרה של הבניין בחולון.
אחת המשימות המרכזיות שאדם לקח על עצמו היתה המלחמה בחברות הביטוח - ניסיון לגרד מהן את הכסף שמגיע לו וליתר המשפחות המבוטחות. אחרי הכול, מעכשיו הוא יצטרך לשלם גם שכירות, וגם משכנתה על הדירה שקרסה. וזה אירוע שבקלות יכול לקחת משפחה נורמטיבית ולהעביר אותה למצב של מינוס וחובות שלא נגמרים, ולכו תצאו מזה אחר כך. בדיוק בשביל זה יש ביטוח, לא?
אז זהו, שזה תלוי את מי אתם שואלים.
בפוליסות הביטוח מוגדר באיזה מקרה חברות הביטוח צריכות לשלם כסף. למשל, אם יש רעידת אדמה, או שריפה, או פיצוץ של בלון גז שמחריב את הדירה. כאלה. קריסה ספונטנית של בניין מסיבה לא ברורה - זה לא מקרה שהיה כתוב בפוליסה בתור מקרה שמעניק פיצוי.
מצד שני, בחריגים של הפוליסה - האזור שבו כתוב במפורש באיזה מקרים חברות הביטוח לא צריכות לשלם - גם שם לא היה כתוב מקרה של קריסה ספונטנית. בקיצור, המקרה של הבניין בחולון הוא מקרה מאוד מאוד אפור. ייתכן שבגלל שיש בישראל עוד הרבה מאוד בניינים ישנים מאוד דומים לו, קיים חשש לא מבוטל שהסיפור הזה עוד יהיה הסיפור של רבים אחרים.
יש שני סוגים של ביטוח דירה. ביטוח שאתם עושים על התכולה של הדירה, כלומר כל החפצים שלכם. אם הם הולכים, אתם אמורים לקבל על זה פיצוי כספי בהתאם לסכום שביטחתם, בהנחה שהאירוע שקרה אכן מכוסה בפוליסה. אבל זה הכסף הקטן. הכסף הגדול נמצא בסוג השני של הביטוח - ביטוח מבנה. אם קורה משהו לבית או לדירה שלכם, חברות הביטוח צריכות לפצות על הערך שלהן. וזה כבר יכול להיות פיצוי של הרבה מאוד כסף. שימו לב שאם לא קניתם הרחבה לביטוח, לא תקבלו פיצוי על ערך הקרקע, אלא רק על ערך המבנה עצמו.
אבל, וזה האבל הגדול כאן – במשרה בחולון אף אחד לא ידע למה הבניין קרס. ולכן חברות הביטוח אמרו - מבוטחים יקרים, עד שלא נדע רשמית למה הבניין קרס, אנחנו לא משלמות לכם. אתם מוזמנים לחפש סיוע אצל עיריית חולון, שמענו שהם נותנים סיוע בשכר דירה למשפחות זכאיות. זו לא המצאה. זה מה שהופיע במכתבים של חלק מחברות הביטוח.
"באמת מן הראוי שבמקרה הזה הם יעשו את האקסטרא מייל", אומר אדם. "לא מדובר פה ב-32 פוליסות. מדובר פה בכמה מיליונים בודדים של ארבע חמש חברות ביטוח. על זה כל הרעש? ביטוחי המבנה הם 300 אלף שקל, 400 אלף שקל, הכי גבוה שראיתי זה 600.
אחרי לחץ בתקשורת, שתיים מחברות הביטוח מיהרו להתאפס ולשלם למבוטחים שלהן שכר דירה חלופי לשנה, או קצת פחות, עוד לפני שמתבררת סיבת הקריסה. אלה היו AIG וביטוח ישיר, שתי החברות הישירות. זה קרה אחרי שבועיים, גם בעקבות לחץ של המפקח על הביטוח והסגן שלו אוהד מעודי.
מי הגוף הרשמי שאמור לקבוע מה סיבת הקריסה? זה לא ברור. זה לא היה ברור בהתחלה, וזה גם לא ברור עכשיו, יותר משלושה חודשים אחרי. יש את רשות הכבאות שעושה את הבדיקות שלה, יש את עיריית חולון ואת מנהל ההנדסה שלה. לשני הגופים האלה ברור שכל קביעה רשמית שלהם תשמש את אחד הצדדים - הדיירים או חברות הביטוח - בתור מנוף לתביעות או לאי תשלום. ולפחות בנקודת הזמן ההיא, אף אחד, לא העירייה, ולא הכבאות ולא אף אחד, לא הזדרז לקבוע למה הבניין קרס.
מסע בלשי נדל"ני
"בדיווח לכבאות דווח על 'פיצוץ גדול', במילים האלה", מספר אדם. "ופיצוץ זה פיצוץ. גם עם אסון ורסאי. אם אני מקבל את זה באופן רשמי מהכבאות, ואין סיבה שלא. אני מבקש את מה שהיה, אני לא מבקש מה שלא היה".
האזינו לחלק ב' של הפרק "סרלין 38, חולון" | הסכת "חיות כיס"
לאדם היתה תחושה שהעירייה הולכת להפיל את זה על הדיירים. שהבניין קרס בגללם. בגלל תחזוקה לא טובה מספיק, או רשלנות, או מה שזה לא יהיה. ואם זה אכן יקרה, חברות הביטוח ישתמשו בזה בשביל להגיד - סורי, אנחנו לא משלמות. בבת אחת, משפחות רבות ימצאו את עצמן בחובות עתק לבנקים שאין להן מאיפה לשלם, נוסף על תשלומי שכירות על הראש.
אדם לא היה מוכן להשלים עם זה. אז בנוסף לכל הדברים האחרים שהוא היה צריך לארגן, הוא החליט לצאת לפרויקט - מסע בלשות נדל"ני, להבין מה היה הסיפור של הבניין בסרלין 38 ולראות אם הוא יכול למצוא בעבר סימנים מוקדמים לכך שמשהו לא בסדר עם הבניין, ושהעירייה ידעה מזה. שהרגע הזה שבו הוא ועוד 31 משפחות איבדו את הכול - לא היה גזרת גורל בלתי נמנעת.
אז הוא הלך להוציא את תיק הבניין שלו: "אתה מסתכל על התוכנית המקורית. רשום קירות בטון מזוין, קירות פנימיים בלוקים ותקרות רביץ. התחלתי להסתכל מה זה רביץ סטייל פלקל, ולפי מה ששמעתי לא בונים בניינים כאלה עם רביץ. אבל זה נותן לך דוגמה לכל הבלבולים בתוכנית המקור לעומת מה שחתמו עליו, לעומת פער בכל מיני נתונים שאני לא יכול להבין… והדבר הכי מדהים בעיני זה שבתיק הדיגיטלי אין תוכנית קונסטרוקציה מרגע הוספת המעלית. כלום".
זוכרים שהייתם בבית ספר ותמיד איימו עליכם שאם תעשו משהו לא בסדר זה ייכנס לכם לתיק האישי? אז השד יודע איפה התיק האישי הזה, אם הוא בכלל קיים, אבל לבניינים - בניגוד לילדים - דווקא יש תיקים אישיים. הם נמצאים אצל הרשות המקומית. ובשנים האחרונות הרשויות המקומיות סורקות את תיקי הבניין האלה ומעלות אותם לאינטרנט, כך שהם אמורים להיות נגישים לכולם גם מבלי לבקר במרתפי העירייה. העניין הוא שעם כל הכבוד למה שעיריית חולון כן סרקה, היא כנראה לא סרקה את הכול. "חסרה לנו תוכנית הקונסטרוקציה", אומר אדם. "התיק הזה, על פי חוק, זכותנו לצלם אותו, לא משנה איפה. גם אם הוא במחלקה המשפטית".
אחת הסיבות שאדם כל כך רצה לעיין בתיק המקורי עצמו, היתה שמה שהוא הצליח לראות באינטרנט העלה לו כל מיני סימני שאלה שהוא לא הצליח לפתור. למשל, למה הקבלן המקורי של הבניין הפסיק את העבודות באמצע? ומה קרה עד שסיימו את הבניה ב-1968, אז הבניין אוכלס: "באה עמידר עם עוד שני קבלנים וסיימו את הפרויקט הזה. מה קרה, למה, איך, מה תוכנית הקונסטרוקציה? הכול נמצא בתיק של העירייה ושם נמצאת המפתח כרגע. ותחושתי היא שהם יודעים את זה. הם יודעים את מה שאני יודע. שיש פה איזשהו משהו שבא ואומר, רגע פה זה נופל על העירייה והביטוח שלה. וזה עסק אחר לגמרי, וכשהבנתי את הסיפור הזה הבנתי מול מה אני מתמודד".
"בתיק הדיגיטלי אין תוכנית קונסטרוקציה מרגע הוספת המעלית".הריסות הבניין בחולון (צילום: אבשלום שושני, פלאש 90)
במקביל למסע הבלשות הנדל"ני, אדם ויתר דיירי הבניינים התחילו לדבר אחד עם השני על העתיד. אחד הבניינים קרס, ויתר הבניינים של הקומפלקס נותרו לעמוד, אבל כבר אז נהיה ברור שאף אחד לא יחזור לגור בהם פיזית. זה פחד מוות. יותר סביר למצוא יזם שיהפוך את זה לפרויקט פינוי בינוי. שיהרוס את מה שעוד עומד, ויבנה במקום קומפלקס חדש. וכמו בכל פרויקט של פינוי בינוי, גם פה יש מיליון שלבים. שלב ראשון - למצוא יזם נדל"ן.
"הדילמה היא שאם תביא יזם שיגיד אתה מקבל x זאת מקבלת y, ואז הוא יילך לעירייה ויגידו לו ׳לא׳ אז זה סיפור של שנים", אומר אדם. "או לבוא מראש ולעבוד יחד איתם בלשנות את התכנית ולמצוא יזם. אנחנו דנים בנושאים האלה בדיוק בימים האלה".
ברוכים הבאים לגוש חלקה 6021, משנת 1950
בינתיים אדם והמשפחה שלו שכרו דירה שנמצאת ממש לא רחוק מהבניין הקודם שלהם, שקרס. 2 דקות נסיעה באוטו. בביקור אצלם באוקטובר האחרון הדירה עוד הייתה יחסית ריקה.כמעט שלא היו רהיטים בסלון, אבל בין המעט שהיה בלטה כוננית פשוטה אחת. המדפים שלה היו ריקים, זולת אחד או שניים שעליהם היו מונחות תיקיות על גבי תיקיות, תיקי מסמכים ישנים כאלה של פעם. עוד לפני שאדם אמר מה זה, כבר היה אפשר להבין.
שלוש תיקיות קרטון עמוסות מסמכים של פעם. תוכניות, שרטוטים, תחלופות מכתבים. עשרות שנות בניין, ומאות שנות אדם של הדיירים שחיו בו, חלקם ממש עד הקריסה, דחוסות בתוך שלוש תיקיות קרטון. ומה שאדם גילה במסע הבלשות שלו הוא שלפני שהבניין שהוא גר בו נבנה, היה במקום הזה בניין אחר. קטן יותר: "ברוך הבא לגוש חלקה 6021, משנת 1950. זה היה בית של אנשי קבע. והבית הזה נהרס. ולפני שהוא נהרס, הגיע היזם, מבקש מעיריית חולון לעשות סיור במקום. עושים סיור ביחד, מאשרים לו להגיש תוכניות. וככה נולדות התוכניות המאוחרות יותר. כל מיני גרסאות, פעם אחת של שתי קומות, פעם אחת שלוש קומות, פעם אחת עם קומת מסחר. כל פעם היו שינויים. והנה, אתה רואה את אחת הגרסאות המאוחרות יותר שאומרת ארבע קומות ובמקום קומת מסחר - עמודים. וככה הסיפור הזה התחיל".
האדריכל היה סלו הרשמן - אחד מהאדריכלים הנודעים בישראל. הוא תכנן למשל את השיפוץ שנעשה בסינמטק תל אביב לפני עשור בערך. "כיף לדעת שכזה אדריכל היה אחראי על הבניין שלך" אומר אדם. "גם קראו לזה בפרסומים דירות פאר. היה מתכון שהכול ילך טוב, אבל לא הכול הלך טוב.
"בשנת 1969 פונה סלו הרשמן האדריכל במכתב אל הקבלן ישינובסקי, ואומר לו שהוא מוותר על כל זכויותיו בפרויקט. סעיף 2 במכתב אומר – 'בשביל שנהיה ברורים, זה בגלל כישלונך בפרויקט'. ובסעיף האחרון רשום – 'אם לרשות המקומית יש לה שאלות לגבי התוכנית המקורית שלי היא מוזמנת לשאול אותי'. אז הנה דגל אדום. בא אדריכל בסוף הבנייה, הבניין עומד זה כמו שיבוא היום האדריכל ויגיד שיש כשל בביצוע, זה מה שהוא אומר. עיריית חולון ידעה שהוא הכניס את זה לתיק בניין, ומאותו רגע כל מי שפתח את התיק יכול היה לראות את זה.
"עוברות 10 שנים, אנחנו בשנת 1979. האירוע המצלצל הבא הוא שהדיירים בסרלין 36-38 מזהים סדקים בקירות, מזהים שקיעה, יש הצפה במקלט. והם מסיימים את המכתב שלהם במילים 'אנחנו פוחדים שיקרה אסון בל יתואר'".
אדם ממשיך: "אתה לוקח את כל הדבר הזה, מי שהיה אמור לקרוא אותו היה אמור, גם ב-2006 כשיש לנו את התוכנית עם המעלית, זה מהנדס שטיפל לנו פה בקריסה של הבניינים, הוא זה שאישר לנו את המעלית, עם תוכניות מאוד מפורטות. הדבר היחיד שהוא לא עשה זה להסתכל אחורה. אז זו לדעתי הבעיה. מבלי לדבר על האשמה, זה הקבלן, זו העירייה שנתנה היתר 4 לבניין כזה. זה כנראה הכל ביחד. הדבר הזה הוא מזעזע".
גם חודש אחרי הקריסה, רק שתי חברות ביטוח נתנו למבוטחים שלהן סיוע בשכר דירה. יתר החברות - כלל, מגדל, איילון, ומנורה - שלחו למבוטחים מבטחים שמסבירים שאי אפשר לשלם בלי סיבת קריסה. חלקן, כמו כלל ומגדל - הגדילו לעשות והציעו למבוטחים שלהן סכום כסף חד פעמי, אבל רק בתמורה לזה שאותם מבוטחים יוותרו על הזכות שלהם לתבוע אותן בעתיד. אתם קולטים? קחו קצת כסף וסתמו את הפה, אבל לא תוכלו לתבוע מאיתנו את הסכומים הגדולים שמופיעים בביטוח על אף ששילמתם כל השנים.
רק אחרי שהסיפורים האלה פורסמו בתקשורת, חברות הביטוח האלה חזרו בהן ושילמו לדיירים סיוע בשכר דירה. זה לקח חודש וחצי מקריסת הבניין. וזה מזעזע ממש, כי זה ממש חותר תחת הקונספט הבסיסי של מה זה בכלל ביטוח.
כשאנחנו עושים ביטוח אנחנו בעצם מעבירים את הסיכון שלנו לחברת הביטוח. חברת הביטוח לוקחת על עצמה את הסיכון ואומרת – 'תמורת זה שאני לוקחת את הסיכון עלי, אתם תשלמו לי כסף כל חודש - פרמיה חודשית'. זה הדיל הכי בסיסי בינינו לבין חברות הביטוח. לכן, כשהסיכון מתממש - ובמקרה הזה, כשהבניין קרס - המבוטחים ציפו שחברות הביטוח יהיו בצד שלהן וישלמו את הכסף. הן לא ציפו שחלק מחברות הביטוח יעשו הכול בשביל לחפש את הדרך לא לשלם. לא ככה הביזנס הזה אמור לעבוד. וזה עצוב, ומעצבן מאוד מאוד.
אדם מספר שרק מעט משפחות הצליחו למצוא בינתיים דירות חדשות, למרות שחלף חודש וקצת מקריסת הבניין. היתר עדיין היו מפוזרים אצל קרובי משפחה. חלק מהילדים שמו את ההורים המבוגרים שלהם בבתי אבות. אבל משפחת אלגריסי הצליחה להרים את הראש מעל למים ולהתחיל לנוע קדימה. עוד רגע יהיו לה רהיטים חדשים, עוד שנייה יהיה מקום חדש לקרוא לו בית, מקום ליצור בו זיכרונות חדשים.
אבל האמת, שעם כל האופטימיות, כל זה רק על פני השטח. מתחת לפני השטח הטראומה עדיין הייתה חזקה. אדם זכר היטב, למשל, את התחושה שהיתה לו כשהוא חזר לדירה בשבת, אחרי הפינוי, בשביל להוציא משהו מהדירה. זה אמנם היה באישור והכל, אבל בדיעבד זה לא היה שווה את זה: "כל לילה אני נכנס לדירה ומנסה להוציא משהו ששכחתי. וכשאתה נכנס פנימה זה תחושה של מוות. ואז אתה מבין שכשהיית שם לא היית מודע לסכנה אבל הבנת את זה כמו חיה שנחש עומד לטרוף אותה. ובחלום זה נורא אינטנסיבי. אנחנו נתחיל טיפול. שנינו.
איך מאתרים את האסונות הפוטנציאליים הבאים?
אחרי אוקטובר החיים של אדם ושל משפחתו התקדמו קצת והתחילו לחזור לאט לאט למסלולם, גם אחרי הטראומה הקשה. זה לא קל, זה מאבק, אבל הוא הופך ממאבק יומיומי, למאבק בתדירות קצת נמוכה יותר. גם העובדה שעד תחילת נובמבר כל חברות הביטוח חזרו בהן מהסירובים שלהן והתחילו לשלם לדיירים דמי שכירות, או מענקים חד פעמיים, עזרה לאנשים להסתגל למצב החדש. לפחות לאלה שיש להם ביטוח. האחרים נסמכים על המשפחות שלהם ועל העירייה.
ואז באמצע נובמבר, אדם שלח לי הודעה. צילום מסך מתוך מסמך. הסתכלתי בו בחטף בין דבר לדבר. זה היה מין גזיר מסך כזה מתוך טיוטת הדוח של שירות הכבאות וההצלה על מה שקרה באותו יום בבניין ברחוב סרלין 38 בחולון. אדם הדגיש לי בצהוב משפט אחד מתוך הדיווח של אחד הכבאים: "היה דייר ששמע לפני כשעה סוג של פיצוץ".
למשפט הזה יש המון משמעות לשאלה האם אדם ויתר המבוטחים יקבלו את כספי הביטוח או לא. כי את הדוח הזה של הכבאות הדיירים העבירו היישר אל האנשים של המפקח על הביטוח. ואז לאנשים של המפקח על הביטוח נדרשו עוד שבועיים של בדיקות, והתלבטויות משפטיות ודברים מהסוג הזה. וב-29 בנובמבר, חודשיים וחצי אחרי קריסת הבניין, המפקח על הביטוח הוציא מכתב תקיף לכל חברות הביטוח הרלוונטיות.
ובמכתב הזה, בלשון מאוד מאוד משפטית, המפקח על הביטוח כתב לחברות הביטוח שהדוח של רשות הכבאות לא שלל אפשרות של פיצוץ, ושלמעשה יש עדויות על פיצוץ. זה עוד לא הדוח הסופי של העירייה, אבל לפי המפקח על הביטוח, מאחר שהתפוצצות היא כן אחת הסיבות שמופיעה בפוליסות שהיא מכרה למבוטחים שלה, הוא מצפה מהן, מחברות הביטוח, שיקבלו את התביעות של המבוטחים, וישלמו להם גם הדירות שהלכו.
זו נראתה כמו הזדמנות לנסוע שוב לחולון, לפגוש את אדם בפעם האחרונה. אדם התחיל להסביר לי שהמכתב של המפקח על הביטוח, שאמר לחברות שהוא מצפה שהן יתחילו לשלם, הוא רק עוד שלב אחד בדרך. זה לא יקרה כל כך מהר. הוא קיווה שחברות הביטוח ששילמו ראשונות את דמי השכירות - ביטוח ישיר ו-AIG יישרו קו ראשונות גם בסיפור של הפיצוי הגדול, על הדירה שקרסה, ושחברות הביטוח הגדולות יראו את זה ולא תהיה להן ברירה אלא להתיישר בהמשך. בדיוק כמו שהיה עם השכירות.
אבל אפילו לו היה ברור שזה לא יהיה כל כך פשוט. מתוך ארבעה בניינים - רק אחד קרס. האחרים נותרו לעמוד. לא ממש שלמים, ואף אחד לא גר בהם, אבל הם עדיין שם. האם חברות הביטוח ימהרו לשלם? בכלל לא בטוח. מה שיותר בטוח שזו תהיה עוד מלחמה.
חלפו חודשיים וחצי מקריסת הבניין. החיים של אדם, סיוון ושתי הבנות התחילו ללבוש צורה, אבל זה לא המצב של כל הדיירים. חלקם התמקמו בדירות שכורות באזור. חלקם עדיין מחפשים את עצמם.
אני שואל אותו אם היה צריך להעביר מסר לעבר של אדם לפני חודשיים וחצי, מה היית אומר לו? "פרופורציה בחיים", אדם עונה. פרופורציה בחיים. "אחד, גיליתי שאני הרבה יותר חזק ממה שאני חושב. שאני מסוגל לרתום מלא אנשים. אני מרגיש שהתעוררתי, גם ברמה האינטלקטואלית וגם בכלל בחיים שלי. ואני במקום אחר. כי כשאתה יוצא חי מהמקום הזה ויש לך אנשים שעוזרים סביבך, לאו דווקא כלכלית, בכל מיני צורות, אז יש מצב שאתה צולח את זה. שזה לא הדבר הכי נורא שיקרה לך בחיים. אז לגלות את זה, זה לא רע, בגיל 43".
אדם סיפר שמבחינתו הפרויקט הבא שלו זה לקחת את כל הידע שהוא צבר יחד עם אשתו סיון במסע הבלשי שלהם אחרי ההיסטוריה של הבניין ולתרום אותו לטובת הכלל, בשביל למנוע את הקריסות הבאות. מספיק שהעירייה היתה עוברת על המסמכים שהיא עצמה סרקה והעלתה לאינטרנט ומוצאת שם את המילה אסון, בשביל להרים דגל אדום ולבדוק אם העניין בסדר, או להכריח את הדיירים לבדוק.
אז אדם מנסה לחשוב עכשיו איך לוקחים את התובנה הזו וגורמים לרשויות מקומיות לעבור עם מילות מפתח על כל תיקי הבניין שהם כבר סרקו, בשביל לאתר את האסונות הבאים. הוא מגדיר את זה פרויקט חיים.
