בין שלל הסיפורים ההזויים על מפרי הנחיות קורונה, בלט במיוחד השבוע סיפורה של משפחה אחת שהחליטה לטוס לטורקיה עם ילדה חולה כשהם יודעים שהיא חיובית לקורונה, וכעת מטוס שלם בסכנת הדבקה. פייר? הייתי מתה להיות בסלון שלהם כשהחליטו: "יאללה, קורונה שמורונה, לא מעניין, העיקר שיש כרטיסים לטורקיה. למה מה יקרה לה, למה מה יעשו לנו".
משפחה טסה לטורקיה עם ילדה, כשהם יודעים שהיא חיובית לקורונה. זה ממחיש את הצפצוף הענק של ההורים על הכללים, וגם את העובדה שקשה להפחיד את האזרחים אפילו עם המילה אומיקרון. אולי אם ישדרו פחות פאניקה ויותר סדר - אפשר יהיה להשיג יותר קשב ואמון. הטור של @geula_even #השבועעםגאולה pic.twitter.com/hZ9iXmfxCG
— כאן חדשות (@kann_news) December 24, 2021
זה סיפור נפלא כי הוא ממחיש לא רק את הצפצוף הענק של ההורים על הכללים, אלא גם את העובדה שקשה כיום להפחיד את האזרחים עם המילה קורונה, ואפילו עם המילה אומיקרון. טור בניו-יורק טיימס היטיב ממש לא מזמן להסביר שהאנושות בעצם עברה טיפול פסיכולוגי המוני בחרדה מפני קורונה על ידי חשיפה ולכן גם אם האומיקרון מאיים ומפחיד, קשה לדרוש מאנשים שיגלו את אותה רמת דריכות שהייתה להם לפני שנתיים.
ואנחנו נוסיף שזה גם לא ממש עוזר כשמשדרים לחץ ומסרים סותרים. כשהצוות לטיפול במגפות ממליץ לחסן בני 60 פלוס במנה רביעית ולעומתם רופאים רציניים, שממש לא חשודים כמתנגדי חיסונים, לא מבינים על בסיס אילו נתונים התקבלה ההחלטה - מבלבל ולא מעורר אמון.
כשאומרים לנו: "אין סגר, אבל בפועל בעיר אדומה כיתה שאין בה 70% מחוסנים תלמד בבית או 'תצמצם מגעים'" - זה בואך סגר. גם אם יקראו לו ״הכול פתוח״. אם גורם ממשלתי עלום מדבר על ״שבועות שחורים לפנינו״ ושולחים ילדים לזום אבל לא מגבילים התקהלויות – לא מעורר אמון.
ברור שבאי ודאות גדולה קשה לקבל החלטות. אבל אולי אם ישדרו פחות פאניקה ויותר סדר, עקביות והחלטות מנומקות – אפשר יהיה להשיג יותר קשב ואמון.
