הילדים חזרו לבתי הספר, למורה והלוח, ל-45 הדקות בכיתה, ל-20 דקות ההפסקה ולכל שאר מאפייני הלימודים שהולכים איתנו בשינויים מעטים בלבד מאז המאה ה-19. בפרק של "עוד יום", שוחח עקיבא נוביק עם איש החינוך הרב שי פירון, ששופע רעיונות חדשים והרבה ביקורת על איך בתי הספר שלנו נראים היום.
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
פירון לא תמיד היה צופה מהצד. ב-2013 הצטרף ליאיר לפיד ולמפלגת יש עתיד, והיה לשר החינוך. היום הוא מרצה על חינוך, ופוגש מדי שני אלפי תלמידים ומאות מורים. את מערכת החינוך שלנו הוא מגדיר כמיושנת, וככזו שמכשירה את הילדים לעולם של אתמול.
"תחשוב שילדים לומדים שבע שנים משוואות. אם הייתי עכשיו מלמד משוואות, אז במקום לדבר על שיוויון חברתי בשיעור חברה, הייתי מלמד שכמו שאפשר להעביר מינוס או פלוס מצד אחד לשני, אפשר להעביר אדם עני לצד השני", הדגים פירון.
"אני חושב שכל אחד צריך להצטיין בדרך שלו", אמר פירון. "כל העניין זה לזהות מה תחום המצוינות בכל אחד ולזהות מה הדרך שלו. כואב לי שהחברה הישראלית חושבת שהצטיינות זה רק חוכמת הראש, רק חמש יחידות מתמטיקה".
אז איך אמורה להיראות מערכת החינוך? לרב פירון שלל הצעות. למשל, הוא טוען ששיעור לא צריך להיות שונה מפודקאסט. ששיעורי חינוך גופני צריכים להיות מוחלפים בשיעורי "גוף ונפש", ושאפילו מנטפליקס אפשר ללמוד לא מעט.
האם מערכת החינוך מכשירה את התלמידים לשוק העבודה?
12 שנים מבלים התלמידים בבתי הספר. כשיסיימו אותו, יבלו יותר מ-40 שנים בשוק העבודה. כיום נשמעים לא מעט קולות הקוראים לבתי הספר לשים דגש גדול יותר על הכשרת תלמידים לשוק העבודה, על חשבון תוכניות הלימוד המסורתיות.
בדיון שהתקיים בתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב מנה נשיא המרכז האקדמי ויצו בחיפה, פרופ' שמעון עמר, כמה צעדים שמערכת החינוך צריכה לדעתו לאמץ כדי להתאים את תוכניות הלימוד לשוק העבודה: להפסיק את השינון, לשנות את מבחני הבגרות, לתת יותר חופש לבתי הספר בבחינת התוכניות ולהקים "הנהלת חינוך" שתלווה את השינויים.
האזינו לדיון בכאן רשת ב
מנהלת בית הספר עתיד למנהיגות בלוד, גאולה סתי, סיפרה על תוכנית לימודים ייחודית שפועלת בבית הספר שלה, ללימוד מיומנויות מגוונות. "פרויקט רובוטיקה, דיבייט ומודל האומות המאוחדות הם פרויקטים בהם התלמידים לומדים באופן עצמאי, תוך לימוד עמיתים, הקמת קבוצות והכנת כנסים ותחרויות".
היזם דרור דוידוף מעסיק בחברה שלו בני נוער בתקופה שבין התיכון לצבא. הוא סיפר בתוכנית על המיומנויות הנדרשות לתלמידים המעוניינים להשתלב בהיי-טק, ולמרבה ההפתעה, לא מדובר רק במיומנויות טכנולוגיות. "תנאי סף לעבודה בעולמות שלנו זה אנגלית טובה. זה מקום שצריך לחזק. דבר נוסף שצריך לחזק מאוד הוא יכולות התקשורת. לעמוד מול כיתה, לנהל ויכוח. העבודה היא גלובלית וצריך לדעת לתקשר. צריך לדעת לנהל פרויקט"
משחק הכיסאות: איך הגענו שוב ל-30 ומשהו תלמידים בכיתה?
שנת הלימודים נפתחה, ולשאול אמסטרדמסקי יש שני ילדים שחזרו לבית הספר. כשהוא קיבל את השיבוצים שלהם לכיתות - חשכו עיניו. 30 ומשהו ילדים בכל כיתה, כשבשנה שעברה היו 18 ילדים בכל כיתה.
איך הורדנו את מספר הילדים לכיתה בשנה שעברה? עשינו קפסולות. פיצלנו, הבאנו מלא תומכי הוראה, הורדנו מקצועות, כל מיני מורים ומורות לימדו דברים אחרים. זה עבד. היו פחות ילדים בכל כיתה.
ואילו עכשיו, פתאום כל הפלא הזה נעלם. איך זה יכול להיות? יש מספיק מורות ומורים במערכת החינוך, אין חוסר. ואם כבר יש חוסר, אתם קיבלתם תוספות. מה קרה לכל התוספות האלה?
קחו למשל את מערכת הבריאות. בתחילת הקורונה מערכת הבריאות קיבלה המון תוספת תקנים. עוד אחים, עוד רופאות, בשביל להילחם בקורונה. זה היה כאילו זמני, ובסוף כל הגלים בא משרד האוצר ואמר: יאללה, אני צריך את כל התקנים חזרה. מערכת הבריאות אמרה: לא, לא, לא, לא! אנחנו צריכים את זה גם בשגרה. נלחמו על התקנים שלהם וקיבלו.
ומערכת החינוך מה? זה נראה כאילו משרד החינוך מקדיש את כל תשומת הלב שלו לפן הטכני של הלימודים. איך פותחים, מסכות, בדיקות, כל הדברים האלה. ואני לא מזלזל בזה, אבל יש גם את המהות, את הלימודים עצמם.
להוריד את מספר הילדים בכיתה זה לא סתם איזה פינוק, זה ממש נחוץ ללימודים. זה פחות רעש בכיתה, זה היכולת לקבל יותר יחס אישי מהמורה או המורה. זה ממש ממש חשוב. והינה, זה איננו, חוזרים אחורה. למה לחזור אחורנית אחרי שכבר נגענו בזה? זה כל כך מעפן.
"הלמידה הפכה לשטחית": איך ייראו המבחנים של העתיד?
השם אנדראס שלייכר אולי לא אומר לכם הרבה, אבל זה לא מוגזם לומר שפרופסור שלייכר הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על החינוך בעולם. אחרי הכול, הוא שר החינוך של ארגון ה-OECD, ולפני 20 שנה בדיוק הוא זה שהמציא את מבחני פיז"ה, אלה שמודדים ומשווים בין הישגי ויכולות התלמידים בעולם.
בריאיון מיוחד ל"משחקי הכיס" בכאן 11 הוא דיבר על עתיד שיטת המבחנים בבתי הספר, שאולי צריכים איזשהו שינוי. "אני חושב שהשאלה הכי קשה למענה היא האם אנחנו יכולים לבחון את הדברים שחשובים באמת, ולא בוחנים פשוט את הפרמטרים שקל לבחון", הוא אמר.
פרופסור שלייכר הוא מתמטיקאי גרמני, והוא חושב כמו מתמטיקאי גרמני. עם זאת, אפילו הוא סבור שבשלב מסוים התחלנו להתמקד יותר מדי במבחנים עצמם ובמדידה, ופחות מדי בחינוך.
"אני חושב שאחת הטעויות הקשות ביותר שנעשו בחינוך לאורך ההיסטוריה, היא להפריד בין למידה להערכה", מסביר שלייכר. "התלמידים כיום אוגרים ידע רב במשך שנים, ואז אתה אומר להם: 'תחזרו לפה ביום מסוים ותספרו לי על כל מה שלמדתם', והכול נעשה באופן מלאכותי מאוד שהפך את הלמידה לשטחית מאוד ולידועה מראש".
גם הצורה שבה אנחנו מסתכלים על תוצאות המבחנים היא בעייתית וגורמת לריצה אחרי ציונים. "למבחני פיז"ה יש חסרונות עצומים, והם לא מאפשרים להצמיח תלמידים שיסתכלו על העולם בעיניים עמוקות ומורכבות", אומרת פרופ' עירית קינן, דיקנית בית הספר לחינוך במכללה למנהל. "בעצם הם מוליכים אותנו למצב שבו כל אחד רוצה לדעת אם יצא לו 85 או 86, ואם יצא לו 87 אז הוא בכלל גאון".
אז איך ייראו המבחנים של העתיד? לטענת שלייכר, הטכנולוגיה מאפשרת למורים לצפות בתלמידים שלהם באופן חכם ולצבור מידע גם בלי מבחנים: במה התלמידים מתקשים, במה הם טובים, מה מעניין אותם וממה הם משתעממים.
שנת הלימודים בקורונה שינתה לחלוטין את צורות הלימוד. לדעת שלייכר, הקורונה חשפה עד כמה מערכת החינוך אינה טובה עבור ילדים שרוצים ללמוד, ועד כמה היא פוגעת בילדות וילדים שהתרגלו שמאכילים אותם בכפית: "התלמידים שידעו איך ללמוד, שהייתה להם את המוטיבציה, שהייתה להם גישה למקורות דיגיטליים וסביבה תומכת שמעריכה למידה, הם דווקא הסתדרו לא רע כשלא היו בתי ספר. אבל אלו שהגיעו לבתי הספר רק הם היו חייבים – נשארו מאחור".
הקורונה לא רק האירה בפנס את החוזקות והחולשות של המערכת, היא גם הגדילה את הפערים שהיו קיימים עוד קודם בין החזקים לחלשים. פרופסור שלייכר חושב שמדינות חייבות לסגור את הפערים האלה, משום שרק מערכת החינוך יכולה לצמצם בעצמה פערים כלכליים: "בחברה שלנו אנחנו משקיעים הרבה כסף ואנרגיה כדי להתמודד עם ההשלכות של אי שוויון. חינוך הוא הכלי היחידי שאיתו אפשר לטפל במקור לאי שוויון, שבו כולם יכולים להיות באותה נקודת פתיחה.
"כמה מערכות חינוך מאוד מצליחות בנושא הזה. אתה רואה את הדוגמה של שנחאי בסין, שם המקומות היוקרתיים ביותר הם בתי הספר החלשים כי שם אפשר לפתח את הקריירה, שם אפשר להתקדם, שם מקבלים יותר תמיכה".
