אין נסיגות שמחות. ג׳ו ביידן עצמו מבין את זה. הוא גם אמר את זה, בנאום ההגנה שלו על הנסיגה מאפגניסטאן. נכון – זה לא נראה טוב, לא מצטלם טוב. ומצד שני, גם להישאר לנצח לא מתאים. לא לאמריקנים במצב-רוח של היום. לא לביידן עצמו, שהחל לדבר על כך שאפגניסטאן אבודה עוד מלפני כעשור, עוד בעידן ברק אובמה.
בחזרה לשלטון טליבאן | האזינו לעוד יום
מכאן, הפרדוקס הקבוע של דעת הקהל. מצד אחד, תמיכה גורפת, עד ערב הנסיגה, בהחלטה לסגת. מצד שני, צניחה בתמיכה בביידן כשהתמונות מקאבול מופיעות על המסך. רגע, זה לא מה שרציתם? כן, זה מה שרצינו. אבל רצינו שזה לא רק ייעשה, אלא גם ייראה טוב. רצינו נסיגה נינוחה, בלי דרמה. ושוב התברר שקשה לאחוז מקל בשני קצותיו. אפשר לסגת, וזה ייראה רע. אפשר להישאר, וגם זה מן הסתם ייראה רע, אבל פחות דרמטי, ופחות בבת אחת, ופחות בגלל מעשה ידי האמריקאים.
האם ג׳ו ביידן הוא נשיא טוב לאמריקנים? האם הוא נשיא טוב לישראלים? בואו והשיבו.
ובהזדמנות זאת: האם יש לכם אמון בשר החוץ יאיר לפיד? דרגו אותו ואת שאר השרים
כך או כך, הנה מספרים. התמיכה גורפת בנסיגה בחודשיים האחרונים, בסקרים שונים של ארגונים שונים. הפער בין התומכים למתנגדים עומד על 30%-40% עד ליום שבו מתחילה להסתמן הנסיגה עצמה, ואז צונח ל-12% בסקר האחרון, מ-13 באוגוסט. אם מחפשים מקבילה ישראלית, חישבו על עסקאות להחזרת חטופים או גופות חטופים. תמיכה ציבורית גדולה עד שזה קורה – חמיצות גדולה וקריסת התמיכה ברגע שמתברר המחיר והמעשה נעשה.
לאן תלך דעת הקהל האמריקנית מכאן? זה תלוי בשלושה גורמים: הגורם האחד, וכנראה הפחות חשוב – איך תיראה אפגניסטאן. לאמריקנים אכפת כרגע, אבל עוד מעט האכפתיות תתחלף באדישות. אפגניסטאן היא עוד מדינה מהרבה מאוד מדינות לא לגמרי משגשגות. זיכרון הכיבוש ייעלם במהרה, והשאלה מה יעלה בגורל האפגנים לא תטריד את רוב תושבי ארצות הבית, אלא אם… הגורם השני – והיותר חשוב – אם למצב באפגניסטאן תהיה השפעה על חיי האמריקאים.
ובמילים פשוטות: אם אמריקה תסבול מטרור שמקורו באפגניסטאן. אם כך יקרה, הנסיגה תיראה באור שלילי, נמהרת ומזיקה. אבל זה ייקח מן הסתם זמן, אולי מעבר לקדנציה של ג׳ו ביידן כנשיא. הגורם השלישי שעשוי להשפיע על דעת הקהל הוא מעורפל יותר, וקשור לתפיסת העוצמה האמריקנית. אם בעקבות הנסיגה אמריקה תיארה קטנה יותר, חלשה יותר, קצת מובסת. האמריקנים (כמו כולם) הם בני אדם גאים, ולא אוהבים חולשה. אם תהיה להם תחושה שהנסיגה כרסמה בדימוי העוצמה האמריקני, יהיו מהם שיראו זאת בעין רעה.
דובר טליבאן בריאיון בלעדי לכאן חדשות: "לא נפגע בחיי אדם"
וכמובן, השאלה מה יחשבו האמריקנים על הנסיגה תשפיע גם על רמת האמון שלהם בנשיא, שגם היא שווה כמה מילים של הסבר. בחודשי כהונתו הראשונים, מאז שנבחר ועד היום, ביידן נהנה מתמיכה סולידית, אך לא גבוהה. האווירה הקוטבית בחברה האמריקנית מקשה עליו לקבל תמיכה מיריבים, אבל גם גורמת לכך שרק מעט ידידים יפקפקו בו.
למעשה, במובן זה מצבו לא שונה בהרבה ממצבה של ממשלת ישראל המכהנת (בוחרי "רק ביבי" לא אוהבים אותה, לא משנה מה תעשה, בוחרי "רק לא ביבי" ממשיכים להעדיף אותה על האלטרנטיבה, לא חשוב מה תעשה). השאלה היא אם המראות מאפגניסטאן יביאו לתפנית לרעה במצבו, כפי שהסתמן מסקר ראשון שהוריד אותו מתחת ל-50% תמיכה.
התקדימים לא בהכרח משחקים לטובתו של ביידן. ציבורים במדינות רבות לא תמיד מעריכים את המנהיג שמסיג כוחות, ואפילו אם הנסיגה זוכה לתמיכה. כך אהוד ברק אחרי היציאה מלבנון, ואריאל שרון אחרי הנסיגה מעזה. כך ג׳רלד פורד אחרי הנטישה של ויאטנם, וג׳ימי קרטר אחרי הבריחה מאיראן. כמובן, יש שמנווטים את דרכם ביתר כשרון. רונלד רייגן קיפל את הדגל האמריקבי בלבנון (בראשית שנות ה-80), ומיהר לפלוש לגרנדה, אולי כדי להסיח את דעת הציבור מהכישלון ולספק הצלחה מיידית.
הבלגן באפגניסטאן - חדשות טובות לאיראן | פרשנות
ספק אם לביידן יש אפשרות לעשות מהלך דומה, ומה שאיבד השבוע הוא את התדמית המוצלחת של המנהל היעיל, שגם אם אינו מקרין השראה רבה על ציבור הבוחרים, הוא עומד בראשו של ממשל אפקטיבי ומקצועני. זו לא בהכרח תהיה "עיראק" של ביידן. זו יכולה להיות "קתרינה" של ביידן – סופת ההוריקן מ-2005, שהוכיחה לאמריקנים שממשל הנשיא בוש פשוט לא מתפקד היטב במצבי חירום.
התחזיות, ממש מהזמן האחרון, שהצבא האפגני יחזיק מעמד, ושהנסיגה לא תוביל להתמוטטות של הממשלה בקאבול, רודפות את ביידן. אלה תחזיות של "ווישפול ת׳ינקינג" לא של מקצוען קר רוח ומנוסה.
כך או כך, ביידן החליט לספוג את המכה בתדמית, ולקוות שהציבור ייזכר במהרה שבעצם לא רצה להיות באפגניסטאן. הציבור יבין, כך הנשיא מקווה, שזו הייתה הסרה מהירה של פלסטר. הסרה כואבת, חותכת, אבל הפלסטר ירד, ועוד מעט הכאב יעבור.
המסר של האמריקנים: אל תאמינו לנו
