כבר חשבנו שנפטרנו ממנה, חשבנו שהכול מאחורינו, ואפילו הורדנו את המסכות, חיבקנו את אהובינו ונפטרנו מהאלכוג'לים. אבל הנה היא מפתיעה אותנו שוב. נכון שחווינו שלושה גלים וסגרים מחודשים, אבל כשזה קרה היה ברור בכל פעם שאנחנו רק בהפסקה וגל התחלואה הבא יגיע. הפעם כבר התפתחה ציפייה בליבנו שהקורונה לקחה את המזוודות, נסעה לאחת מהמדינות האדומות ועזבה אותנו בשקט. רק שכמו רוב הדברים שמסרבים להכיר בכך שתהילת העבר שלהם חלפה - הקורונה עושה כעת סוג של קמבק. או ריבוט. או בוטלג.
תקראו לזה איך שתקראו לזה, הקורונה שוב על הבמה המרכזית, ואנחנו נשארים עם אכזבה ענקית שמחליפה את הציפייה שלנו. אז איך הקורונה תשפיע עלינו הפעם, והאם דווקא עדיף להיות פסימיים?
רבותיי, הקורונה חוזרת? | האזינו להסכת "עוד יום"
אם אגיד לכם שאתם לא מוזמנים לחגיגות הניצחון של אנגליה ביורו, כנראה שתתאכזבו. אבל אם אגיד לכם שאתם מוזמנים לחגיגות ואחר כך אבטל את ההזמנה, אתם תרגישו אכזבה גדולה הרבה יותר, ואשמה בכך רק הציפייה שלכם. אם לא הייתם מצפים לחגיגה, הרי שלא הייתם מתאכזבים. אבל הסיפור לא תמיד נגמר רק באכזבה, בגלל שכבני אדם אנחנו לרוב פועלים מתוך רגש. כך שבעקבות האכזבה שלכם, אתם עלולים לריב איתי על ההזמנה שביטלתי, או אפילו לבוא לחגיגה ולהרוס אותה. בכוחן של הציפיות שלנו לעצב מציאות שלמה, כך שהן גם יקבעו איך נתנהל בסרט הפעולה: "המגפה 2 - חזרתה של הקורונה".
אז עכשיו אנחנו עדים לכך שהקורונה חוזרת לחיינו (במידות צנועות יותר מבעבר, לפחות לעת עתה), על אף שרובנו הקפדנו על התקנות וההגבלות והלכנו להתחסן. במצב כזה, האכזבה שלנו עלולה להפוך לתחושת ייאוש עמוקה וליצור מצב שנקרא - חוסר אונים נרכש. מדובר במצב פסיכולוגי שלרוב נוצר מתחושה ממושכת של חוסר שליטה ולחץ, בו אנחנו מפתחים אמונה שאין ביכולתנו לשנות את המצב הלא נעים שאנחנו חווים. במילים פשוטות: אנחנו מוותרים. וכשנראה שהקורונה חוזרת והייאוש זוחל לליבם של אנשים - הסיכוי שההנחיות יישמרו מצדם הוא אפסי.
חוקרים פסיכולוגים כמו מרטין סליגמן ואחרים טוענים שההסבר לתופעה הוא שמדובר במצב שמטרתו לשמר את האנרגיה שלנו ולא לבזבזה סתם. התופעה נראתה לא רק אצל בני אדם, אלא גם בניסויים שונים על חיות שעדיף שאחסוך מכם, והיא ידועה בקשר החזק שלה לפיתוח דיכאון.
דיכאון | האזינו להסכת "לא טוב לי"
אבל לא כולנו מיואשים. סביר שדווקא עכשיו, כשאנשים יודעים מה הם יכולים להפסיד, הם ישמרו יותר על ההנחיות, כל עוד לא בחרו בייאוש. מפני שכשהסיפור התחיל לא ידענו מהו האיום הכלכלי והקיומי שנקרא קורונה. עכשיו אנחנו יודעים טוב מאוד. אמנם התרגלנו לשגרה, אבל נחרטה בנו טראומה שאנחנו מאוד לא רוצים לחוות מחדש. כך שייתכן כי דווקא הזיכרון שלנו מתקופת הקורונה הוא זה שימנע מהחזרה שלה להיות הרסנית. הכול תלוי בכמה שניתן לציפייה המתה שלנו לשלוט בנו.
המשפט המפורסם אומר: "כגודל הציפייה – כך גודל האכזבה". והוא אינו טועה. אפשר להסתכל על ציפייה כפי שמסתכלים על מניה, כך שמניות ששמנו עליהן הרבה כסף יכולות לעלות לנו בהפסדים הגדולים ביותר. אבל כמו בשוק ההון, יש לציפיות גם הצלחות. ברגע שאני מפתח ציפייה ללכת למסעדה הכי טובה בעיר והיא מתממשת, אני מתרגש, אני מתענג על הרגע, אני מרוויח.
המשחק הזה של רווח והפסד מכניס הרבה פלפל לחיים שלנו, וקובע איך נחיה אותם. אם אני מוכן להשקיע בציפייה ולשים את כל התקווה שלי בה, ההתרגשות תהיה עצומה כשהיא תתממש. לצד זאת, האכזבה תכאב מאוד. זה מביא לכך שבדומה להתנהלות של אנשים בשוק ההון – כך גם עם היחס לציפיות בחיים: יש מי שבוחר ללכת על קרן סולידית שתניב מעט התרגשות, יש מי שמוכן להסתכן בקרנות סל, ויש מי שמוכן לקחת את ההימור ולחוות את ההתרגשות הגדולה ביותר או את האכזבה המרה ביותר.
נכון שההתרגשות שלנו לא מושפעת רק מהציפייה שלנו, אבל יש לציפייה חלק משמעותי בה. לראיה - מתח מיני שניזון מהציפייה שמתפתחת ולאט לאט הופך כל חוויה אינטימית למרגשת יותר.
בסופו של יום, אתם אלו שתבחרו איך לחוות את החיים שלכם - בדרך אתגרית ומלאת ריגושים, או שתבחרו ללכת על הנתיב הבטוח ולא תתרגשו יותר מדי, לכאן ולכאן. כל אחד בוחר את הדרך שלו. אבל לפעמים כדאי דווקא ללכת נגד הרגש שלנו, ונגד האכזבה. גם אם הקורונה הכניסה אתכם לייאוש, אל תכנעו לו. כי כמו בשוק ההון - לפעמים עדיף להתנגד לדחף להוציא את ההשקעה בגלל שהיא מפסידה, כי היא עוד עתידה להרוויח. כך גם הציפיה שהקורונה תחלוף מן העולם - עוד יכולה להתגשם.
הכותב הינו עורך בהסכת "לא טוב לי" של כאן הסכתים
