בשנים האחרונות, כשנשאל בנימין נתניהו איך היה רוצה להיזכר בהיסטוריה, היה משיב כך: מגנה של ישראל, ומשחרר כלכלתה. באנגלית, כמובן, זה נשמע הרבה יותר טוב, אבל אם צריך לסכם איך נתניהו רואה את תריסר שנות כהונתו הרצופות, לא כולל שנות הקדנציה הראשונה בשנות ה-90, זה כנראה היה מסתכם בכך.
המשבש - מנצח: מדיניות הביטחון של נתניהו בין עזה לאיראן | רועי שרון
מר כלכלה? נתניהו לא עשה הרבה כדי לתחזק את המוניטין משנותיו באוצר | שאול אמסטרדמסקי
חברויות חדשות, תככים ישנים: איך השפיע נתניהו על יחסינו עם העולם הערבי? | רועי קייס
אבל נתניהו מודל 2021 הוא הרבה יותר מזה. הוא האיש שהכניס לחיינו הפוליטיים את הפייסבוק והטוויטר, את כינוסי הליכוד שמשודרים בלייב, את הדיבור בקצב של סינקים למצלמה – במקטעי דיבור עם פאנץ' בסוף, חומר מושלם למהדורת הטלוויזיה של שמונה בערב.
נתניהו הוא לא רק דמותו הטלוויזיונית או אסופת הביטויים שהשריש אל תוך חיינו (ומשעשע במיוחד היה לשמוע את נפתלי בנט, המלפפון שהכה את הגנן, משתמש בתיאור ממשלתו ה-36 ככזו שתתעסק בחיים עצמם). הוא גם האיש שהחזיר את ההתנחלויות לפסיק אחד ממרכז המפה הפוליטית, והפך, גם אם לא בהנהגה מודעת, אלא בהובלה של השטח ובעיקר בקצב היילודה של הערים החרדיות בשטחים, את מפעל ההתנחלויות לכזה שנמצא כאן כדי להישאר.
נתניהו תכנן בשנות הכהונה של טראמפ להשאיר עוד אבן בקיר הישגיו (ולמגינת ליבם של מתנגדיו, אכן יש קיר כזה, גם אם אין עליו הסכמה מוחלטת). אבן הסיפוח. זו הייתה אמורה להיות "מורשת נתניהו", כזו שלא הייתה מתירה בכלל מקום לסימן שאלה סביב השאלה האם נתניהו קידם את ההתנחלויות או לא, הקפיא בנייה בהתנחלויות או לא, היה מנהיג ימני או לא. אבל המורשת הזו, שנתניהו היה כפסע מלהשיג, חמקה לו.
האמת היא שהסימנים המטרימים היו שם עוד קודם, אבל נתניהו, כמו נתניהו, העדיף לסמוך על קסמו האישי ועל הקשר המיוחד שיצר עם הנשיא טראמפ. הציוץ של יועצו, יונתן אוריך, על כך שביום ראשון תהיה "ריבונות על כל ההתיישבות", לא התיישן יפה, כמו שאומרים היום בפיד הטוויטר. בקרב הכמעט האחרון של נתניהו, מי שניצח היו דווקא מי שהוא נוהג לזלזל בהם – מתחריו הפוליטיים, במקרה שני רמטכ"לים לשעבר, שעמדו מנגד. גנץ ואשכנזי היו בקרב בלימה סביב סאגת הסיפוח, ודאגו גם להבהיר את זה לממשל טראמפ, שאז עוד טרח להקשיב. "הם הבינו שהבית חלוק בדעתו", מסביר מי שהיה מעורב אז במגעים.
הבית שחלוק בדעתו הביא למורשתו השנייה של נתניהו. ספק אם לכך כיוון, ספק אם זה מה שתיכנן. אבל בסוף בסיכום 12 השנים האחרונות, יש שתי תמונות מבחינה מדינית שייזכרו לנתניהו: נאומו בקונגרס האמריקני, בניגוד לדעת הנשיא המכהן דאז אובמה – והחבלה במערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית; וחתימת הסכמי אברהם, על כר הדשא בבית הלבן בחודש ספטמבר 2020, למרות הקורונה והכול, יחד עם מנהיגים מהמפרץ הערבי.
החוט המקשר בין שתי התמונות הללו, ולדעתי גם מה שאפשר לאחרונה בכלל לצאת אל הפועל, היא איראן. נתניהו העמיד את האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של המערכת הביטחונית בשנים האחרונות, אבל לא הסתפק בזה. הוא הדהד את האיום האיראני, השתמש בו בנאומיו הפוליטיים ואלו שאינם. נדמה שלפעמים חיבק את האיום הזה כל-כך חזק, עד שלא היה ברור אם הוא בכלל רוצה שזה יימוג.
האמת היא, שנתניהו באמת סבור שאיראן מאיימת מבחינה קיומית על מדינת ישראל. ומבחינתו, כל האמצעים להסגתה מיעד זה כשרים. גם אם זה אומר "לדרוך" את המערכת לקראת אפשרות של תקיפה, גם אם זה אומר לצאת נגד שני נשיאים אמריקניים, דמוקרטיים (עבור ביידן זה היה אמנם בשעותיו האחרונות בתפקיד ראש הממשלה), גם אם זה אומר לשכנע נשיא שלישי לצאת מהסכם הגרעין שנחתם עם המעצמות.
אך בסופו של יום, באותו קיר מורשת של נתניהו, האיום האיראני לא נעלם, אפילו להפך. לדעת המודיעין האמריקני, איראן קרובה כעת לפצצה יותר מאשר הייתה לאחר חתימת ההסכם ב-2015. באותן שנים, איראן גם הרחיבה את פעילותה הרבה מעבר לאזור המפרץ – ושלחה זרוע ארוכה לסוריה, לתימן, ללבנון ולמדינות נוספות. ראש הממשלה באותה העת היה אחד – בנימין נתניהו. גם זו מורשתו.
בימים שבהם ראש הממשלה בנט היה עם רגל מחוץ למערכת הפוליטית, אחרי קדנציה קצרצרה כשר ביטחון, הוא נשאל מה הוא רוצה לעשות בעתיד. "ראש ממשלה", הוא השיב לשואל. העניין עם נתניהו, שגם כשהוא עם שתי רגליים מחוץ למשרד ראש הממשלה (מבלפור, כמובן, עוד לא) – השאלה מיותרת. זה ברור מה הוא רוצה להיות – אך מהי בדיוק המורשת שהוא מותיר אחריו, זה עדיין בסימני שאלה.
