12 השנים שבהן כיהן בנימין נתניהו כראש ממשלה היו סוערות מאוד אצל השכנים, בעיקר אחרי טלטלת "האביב הערבי" ב-2011-2010, שהביאה לנפילתם של שליטים ערבים שהיו בשלטון במשך עשרות שנים. נתניהו ידוע כמי שמשמר את הסטטוס קוו לטוב ולרע בזירה הפלסטינית והאזורית. מצד אחד הוא לא יוזם מהלכים נועזים שמשנים מציאות, אבל מצד שני הוא לא נגרר להרפתקאות.
המשבש - מנצח: מדיניות הביטחון של נתניהו בין עזה לאיראן | רועי שרון
מר כלכלה? נתניהו לא עשה הרבה כדי לתחזק את המוניטין משנותיו באוצר | שאול אמסטרדמסקי
כך גם היה בעשור האחרון. בזמן שטלטלה רדפה טלטלה בעולם הערבי אחרי הפלת השליטים, הוא ניסה בעיקר לנטרל את ההשלכות האפשריות. הטלטלות הובילו לאנרכיה, וסללו את הדרך לדריסת רגל של גורמים קיצוניים, במחנה הסוני – האחים המוסלמים ודאעש, ובמחנה השיעי – איראן ושלוחותיה.
ישראל בשנים האלה הקפידה שלא להתערב בניסיונות להפיל שליטים ובעיקר השקיפה על האירועים, אולי כלקח מההסתבכות הישראלית במלחמת לבנון הראשונה. ועדיין, היא כן הצליחה בתקופה הזאת למצב את עצמה כגורם שמסייע לבעלות הברית. זה נכון גם לגבי מצרים וירדן שנאבקו בניסיונות ההתפשטות של דאעש, וזה נכון אפילו יותר בנוגע לבלימת מאמצי ההתבססות של איראן ותוכנית הגרעין הצבאית שלה.
החלק השני, שלווה גם בהתנגדות להסכם הגרעין בזמן אובמה, נתן לישראל לא מעט נקודות זכות בקרב מדינות ערביות שראו באיראן אויב משותף שמאיים עליהן, בעיקר מדינות במפרץ. זה התחזק לאור המאמצים של ישראל בזמן נתניהו לבלום את העברות הנשק וההתבססות האיראנית בשטחי סוריה ולבנון.
ישראל הצטיירה בעולם הערבי כמדינה היחידה שבאמת נאבקת באיראן, גם אם המטרה הושגה באופן חלקי, ואיראן ממשיכה בניסיונות ההתבססות שלה ובחימוש שלוחותיה, ובראשן ארגון חיזבאללה הלבנוני.
הטלטלה במדינות האזור ב-2011 ומה שהגיע אחריה יצרו עוד מגמה שהיא ירידת העניין בסוגיה הפלסטינית. כלפי חוץ היא עדיין נחשבת לסוגיה הערבית הראשונה במעלה, אבל בפועל מדינות ערב נמצאות בתהליך של התכנסות לבעיותיהן הפנימיות, ושמות את האינטרסים שלהן מעל לכל דבר אחר.
כל אלה מן הסתם קירבו בין ישראל לבין שורה של מדינות, בעיקר במפרץ, זאת מבלי שהושגה התקדמות כלשהי במשא ומתן המדיני עם הפלסטינים. העידן של דונלד טראמפ כנשיא חידד זאת עוד יותר, כשנקט מהלכים חד צדדיים לטובת ישראל (הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות האמריקנית לשם, ההכרה האמריקנית בגולן ועסקת המאה), שעוררו זעם בקרב הפלסטינים. הדבר לא עצר במחשכים את ההתקרבות בין ישראל לבין מדינות באזור.
השיא מן הסתם הגיע בשנה האחרונה עם החתימה על הסכמי אברהם – נרמול יחסים גלוי בין ישראל לבין האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, שקיבלו דיווידנדים מממשל טראמפ כדי לעשות את המהלך, וזאת מבלי שהושגה התקדמות כלשהי בזירה הפלסטינית. כל זה קרה במשמרת של ראש הממשלה, נתניהו.
אך במקביל חשוב לזכור כי אי-ההתקדמות במישור הפלסטיני המשיכה ליצור מתיחויות עם מדינות באזור ובראשן ירדן, שהיחסים עמה ידעו בעיקר מורדות ומשברים תכופים. גם מעבר לגבול שלטון נתניהו נתפס כמי שהחליש את הרשות הפלסטינית וחיזק את השלטון של חמאס בעזה, כדי ליצור טריז ולא לאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית העתידית. גם אם קרנה של הסוגיה הפלסטינית ירדה בזמן נתניהו, היא לא באמת הלכה לשום מקום, ועדיין מקשה על כינון יחסים פומביים עם לא מעט מדינות ובראשן היהלום שבכתר – סעודיה.
בנושא האיראני חשוב לומר – לצד המאמצים האדירים לבלום את ההתבססות האיראנית במדינות האזור ואת התחמשות הגרעינית, יש מי שסבור שהאפקטיביות שלהם הייתה מוגבלת, וברור מעבר לכל ספק שהנושא האיראני ימשיך לעמוד בראש סדר היום של הממשלה בעידן פוסט נתניהו.
