עוד אין ממשלה חדשה. צריך לקחת בחשבון שאולי גם לא תהיה - כשכל אורבך מלך וכל שקד יכולה לתקוע מקל בגלגלים. גם אם תושבע ממשלה חדשה, ברור שקל זה לא יהיה. אחד רוצה זכויות ללהט"ב, השני רוצה לא לדבר על להט"ב. אחת רוצה למנות שופטים שמרנים, השנייה רוצה למנות שופטים לא שמרנים. אחד רוצה רב רפורמי כשר התפוצות או יו"ר ועדת חוקה, השני יתפלץ ממראה כזה.
ואחרי שאמרנו שלא יהיה קל, כמצוות השעה, אפשר להציע עוד זווית. ראו באיזה נועם יחסי התנהלה הקמת הקואליציה. הביטו בהערכה – כן, זה ראוי להערכה – ביחסי האמון בין לפיד לבין בנט. ציינו לעצמכם כמה לפיד למד להסיט את הטפל ולהתרכז בעיקר. ציינו כמה בנט הלך רחוק (ברור, גם אמביציה אישית משחקת תפקיד) בהתנתקות מהבייס – אותו הבייס שכפת אותו בעבותות שאילצו אותו להיות פוליטיקאי אחר מכפי שרצה. ראו איך מרב מיכאלי התפשרה, איך איש ימין מתיישב בטבעיות ובחיוך לחתום על הסכם היסטורי עם מנסור עבאס. ראו איך עבאס יושב עם הורוביץ, נציג לובי הלהט"ב. אלה לא דברים של מה בכך. אלה דברים שאזרח ישראלי השואף לחברה שבה מתנהלת שיחה נוקבת אבל מנומסת צריך לשמוח בהם.
התקשורת חיה מקונפליקט, זה מה שעושה סיפור. גם פוליטיקאים חיים מקונפליקט, זה מה שמביא בוחרים. לכן, בימים האחרונים רוב מה ששמענו היה על מחלוקות. רוב מה שאנחנו שומעים בדרך כלל הוא על מחלוקות. ויש לא מעט כאלה. איך לנהוג בבית המשפט, בבדואים בנגב, במוסד היועץ המשפטי, בהקצבות לחרדים? מה שנהוג לשכוח, ואולי המבנה הקואליציוני המוזר שהוקם אתמול יזכיר, זה שיש גם לא מעט הסכמות.
הישיבה של בנט עם לפיד לא כל כך משונה. העובדה שהם מרגישים נוח יחד לא כל כך בלתי-טבעית. ישראלים רבים, על ספקטרום אידיאולוגי די רחב, מרגישים נוח אלה עם אלה, גם כשאינם מסכימים על כל דבר. גם לבנט ולפיד חשובה מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, כזו שמאפשרת התקדמות והצטיינות ומסרבת להיכנע לבערות ולפופוליזם. שניהם מבינים שישראל צריכה צבא חזק מול אויבים מסוכנים. שניהם מבינים את הצורך בכלכלה חזקה ותחרותית, שנשענת על מוסדות יציבים.
יש ביניהם מחלוקות. אבל אלה מחלוקות שרובן בשוליים, וחלק ניכר מהן נוגעות לטקטיקה יותר מאשר לאסטרטגיה. כלומר, היעד משותף, גם אם אין הסכמה על הדרך. כמובן שלא תמיד קל וא אפשרי להסכים על טקטיקה. אבל כשהיעד משותף, זה נעשה קצת קל יותר, וגם מנומס יותר. היריב הוא לא אויב, הוא שותף שיש לך איתו מחלוקת.
לא כל מי שחבר בקואליציה החדשה שותף ליעדים של לפיד ובנט. שותפים להם ללא ספק, סער, ליברמן וגנץ, וגם חלק מחברי העבודה ומרצ, אבל לא כולם. יש בקואליציה מפלגה ערבית עם יעדים אחרים. יש בקואליציה חברי כנסת שהתבטאויות עבר שלהם מעידות על יעדים רדיקלים, שאינם במסגרת החזון המשותף. את אלה הקואליציה החדשה מכילה משתי סיבות. האחת – כי אין ברירה, זה מה שהמתמטיקה של קואליציה דורשת. השנייה – כי זה לא נורא. קואליציה שראשיה ורוב מפלגותיה שותפות לאותם יעדים, יכולה להתמודד עם אתגר מבפנים, כל עוד זה נעשה בהידברות מנומסת.
ברית האחים בדרך לבלפור | האזינו להסכת עוד יום
זו בעצם השאלה שתרחף כל הזמן כחרב דמוקלס מעל ראשי הקואליציה. האם אפשר להתמקד במשותף ולדחוק את המפלג לשוליים, לא רק לשבועיים של ירח דבש אלא גם לזמן ארוך יותר? הוועדה לבחירת שופטים, למשל, היא דוגמה לדיון שחרג מכל פרופורציה סבירה. כמובן, חשוב מי יישב בבית המשפט העליון, ועל כן חשוב גם מי ימנה אותו.
אבל נדמה שמרוב דיבורים על כמה בית המשפט הוא זה שמנהל את המדינה, נשכחה העובדה שזה לא באמת נכון. הוא מתערב מעת לעת, מפריע או מועיל, אבל הוא לא המנהל. הרבה יותר חשוב מי יארגן בישראל היגיון תעבורתי מאשר מי ימנה שופט או שניים לשנה. הרבה יותר משמעותי שתהיה לישראל מערכת בריאות טובה מאשר שיהיה שופט אחד או פחות עם תפיסת עולם כזאת או אחרת.
הוועדה לבחירת שופטים נעשתה לאירוע כל כך חשוב משום שהפוליטיקאים שבויים בהצגה של עצמם על כמה ישראל היא דיקטטורה משפטית / עוד רגע חדלה מלהיות מדינת חוק (מחק את המיותר). קואליציית בנט ולפיד תשרוד אם תמעיט בהצגות ותתמקד במהות. זה אומר שלשקד צריך ליפול האסימון. אחרת עוד אפשר יהיה לחשוד שכמו משה כחלון בשעתו (הוזלה בסלולר), גם איילת שקד היא אישה של טריק אחד (מינוי שופטים שמרנים).
קל יותר להניח שהממשלה הזאת לא תשרוד. זה יהיה סדר הדברים הטבעי. מעניין יותר יהיה להניח שדווקא תשרוד. זה יהיה שינוי אמיתי.
