שתי שאלות יש לי. שאלה אחת מופנית למדינת ישראל והעם היהודי: אם האזרח הערבי-פלסטיני במדינת ישראל לא יגדיר את עצמו ישראלי - איך הוא אמור להגדיר את עצמו, כך שלא יסומן ויקוטלג כעוין או גיס חמישי בעיני היהודים והממסד?
שאלה שנייה מופנית אל המנהיגות הפוליטית הפלסטינית בישראל והציבור שהיא מייצגת: אם האזרח הערבי-פלסטיני במדינת ישראל לא יגדיר את עצמו ישראלי, איך הוא אמור להגדיר את עצמו כך שלא יפתח, בסופו של דבר, עוינות קשה כלפי היהודים בישראל ותחושת זרות בתוך המדינה?
בתשובות לשתי שאלות אלה, או נכון יותר - בהיעדר תשובות, טמון ההסבר לחלק גדול ממה שכולנו רואים בימים האחרונים בערים המעורבות בישראל.
לפעמים, כדי להבין תהליכים טוב לחזור למשבצת הראשונה. טוב שנזכיר לעצמנו שזהות היא יותר מפיסת פלסטיק עם פרטי זיהוי שמשרד הפנים מנפיק לצרכים ביורוקרטיים. זהות, בכל מקום ובכל חברה, הינה עוגן נפשי ותחושת שייכות המדרבנים אדם לפתח מחויבות פנימית כלפי החברה שלו והמדינה שלו.
במדינת ישראל יש מגוון רחב של זהויות עדתיות ולאומיות, אבל זהות אזרחית אין בה. אמנם שמה של המדינה הוא ישראל, אבל אין זהות ישראלית. זה גם לא סוד שמדינת ישראל עמלה רבות כדי לחסום כל אפשרות של התפתחות זהות קולקטיבית אזרחית, שבה כל אזרחי המדינה יתקשרו מסביב לנרטיב אחד.
מדינת ישראל, שחוק הלאום הפך אותה רשמית למדינת הלאום של העם היהודי, עשתה מרגע היווסדה כל מה שרק יכלה כדי לצרוב בתודעה היהודית שהערבים אזרחי המדינה לא שייכים למפעל הזה, מפעל שכינתה אותו - ולא במקרה - המפעל הציוני, חלילה לא הישראלי.
במשך עשרות שנים, בין אם בעצימת עין ובין אם בפעולה אקטיבית, ישראל טיפחה קבוצות של יהודים שמשכו אותה הכי ימינה שאפשר. ולא זו אף זו, גם המיינסטרים היהודי היה לא אחת שותף למסעי דה-לגיטימציה נגד הציבור הערבי וחסם כל אפשרות של ישיבתו מסביב למדורת השבט. ישראל למעשה דאגה שלא יתפתח בתוכה נרטיב ישראלי שיחתור תחת הנרטיב היהודי.
מצד שני, גם המנהיגות הערבית-פלסטינית בישראל תרמה את חלקה למניעת התפתחותו של נרטיב ישראלי אזרחי. מנהיגות זו עמלה במשך עשורים, למעשה מאז יום האדמה ב-1976, להעביר את הציבור שלה תהליך פלסטיניזציה מואץ. בין אם זו הייתה תגובת נגד לנרטיב היהודי ובין אם זה מהלך עצמאי מחושב, המנהיגות הפלסטינית בישראל הצליחה להחזיר את נרטיב הנכבה כאירוע מכונן בזיכרון הקבוצתי, אל התודעה הלאומית הפלסטינית בישראל, ואף הצליחה לגדל דורות של צעירים עם נתק רגשי מוחלט מכל מה שמריח ישראלי.
זה אך הגיוני שבשוליים של שני העמים צמחו קבוצות קיצוניות פנאטיות שלדידן מעשה לינץ' בבני הקבוצה השנייה הוא מעשה מתבקש כדי לשמור על חומות הנרטיב מוגנות מפני כל איום חיצוני.
הטענה כי המהומות ומעשי הפורענות הלאומיים ההדדיים בערים המעורבות בישראל התחילו על רקע המתיחות בעזה, בשייח' ג'ראח והר הבית בירושלים אינן נכונות להבנתי. מתיחות בירושלים ומסביב למקומות הקדושים תמיד הייתה וכמעט אף פעם לא התפתחה למה שאנחנו רואים בימים אלה. אפילו באירועי אוקטובר 2000 לא היה עימות חזיתי בין שתי האוכלוסיות.
לדעתי, מאחורי מה שמתרחש בערים המעורבות בישראל נמצא גורם מרכזי אחד והוא המגעים להרכבת הממשלה. זאת הפעם הראשונה מקום המדינה שבה גורם פלסטיני משמש לשון מאזניים בפוליטיקה הישראלית. להבנתי, הנכונות של רשימת רע"ם בהנהגת ח"כ מנסור עבאס להיות חלק מכל ממשלה שתקום, הוא הטריגר של השוליים הלאומניים הקיצוניים, יהודים וערבים לקום ולעשות מעשה כדי לטרפד את האפשרות של ממשלה ישראלית יהודית הנשענת על מפלגה ערבית.
עבאס חתר לשבש סדרי עולם ואיים הן על הדומיננטיות של הנרטיב הפלסטיני בפוליטיקה הערבית והן על הדומיננטיות של הנרטיב היהודי בפוליטיקה היהודית. להצלחתו היה פוטנציאל להוביל את הפוליטיקה בישראל למקום אחר לגמרי.
עד כמה שזה נשמע הזוי, קיצוניים מכאן ומכאן, אמנם לא בתיאום אבל בתזמון מקביל, חברו יחד כדי לסכל את המהלך. העובדה שח"כ איתמר בן גביר נכח בחלק ממוקדי העימות והמעצר המתוקשר של סגן ראש התנועה האסלאמית (הפלג הצפוני בהנהגת שיח' ראאיד סלאח) שייח' כמאל חטיב, מעידים לכאורה על כוונת מכוון לטרפד את המהלך של עבאס. העובדה שנפתלי בנט נסוג מכוונתו לעמוד בראש ממשלת שינוי הנשענת על עבאס היא תרועת הניצחון של הלאומנות הפלסטינית והיהודית במדינת ישראל. ליהודים והפלסטינים בישראל המודאגים מכך - אפשר להירגע, הסכנה חלפה: ישראל תמשיך להיות מדינת היהודים.
לוד, סרט מלחמה | האזינו להסכת עוד יום
